אלחנני נ' באר שבע

פסק דין

מדובר בתביעה לפס"ד הצהרתי, שיקבע, שאין לרשות החנייה בעיריית ב"ש תביעה של ממש נגד התובע, וכן תביעה לפצות התובע על "עוגמת הנפש, הטרחה, הזמן שבזבזתי, החוצפה של גוף ציבורי המזלזל באדם הפרטי ולא מתייחס לו כלל וכלל" (כך במקור- י.ט).

עיקרי העובדות הצריכות לעניין, הן אלו:

עיריית ב"ש, באמצעות חברת מ.ת.א.ר, דרשה מהתובע לשלם קנס עבור חנייה אסורה.

התובע טוען, שהוא מעולם לא היה הבעלים, או הנהג של המכונית, שלגביה נטען שחנתה בניגוד

לחוק.

התובע שלח במועדים שונים, מכתבים לחברת מ.ת.א.ר, ובהם אכן הלין על כך, שהמכונית שבטיעון

מעולם לא היתה שלו, או בשליטתו (המדובר ברכב שבעליו היא חברת השכרה).

בעקבות דיון שהתקיים ביום 12.9.10, התברר, כי אכן נפלה טעות.

המכונית הנדונה היתה בבעלותה של חברת השכרה והיא הושכרה למישהו אחר, בשם דומה: "ייאל

אלחנני" באמצעות חברת "תרכובות ברום".

עיריית ב"ש העבירה הודעה על כך ביום 27.10.10. לפיכך, נמצא בדיעבד, שאכן הצדק היה עם התובע

ועיריית ב"ש ביטלה את דרישת הקנס.

השאלה היחידה שנותרה לדיון היא איפוא, מהו הסכום שלו זכאי התובע בגין הטירחה שנאלץ

להשקיע כדי להוכיח, שאין עליו לפרוע את הקנס שנדרש לשלם.

נראה לי, כי הסכום שנתבע מוטה כלפי מעלה באופן ניכר, וניתן להסתפק בסכום של 1,000 ₪ בלבד.

סכום זה מקפל בתוכו לא רק את הפיצוי הראוי עבור התובע, אלא גם את המסר ה"חינוכי" ולפיו,

משנטען כלפי רשות ציבורית, כי בפעילותה נפלה שגגה – עליה להיכבד ולבדוק טענה זו בזמן אמת.

אין הצדקה לכך, שהרשות תתעמר באזרח, ותכריח אותו לפנות לביהמ"ש, שעה שבירור פשוט יכול

לייתר את הפניה לבית המשפט.