אישה התובעת כתובה מהיורשים לאחר שמחלה עליה בהסכם ממון

עניינו של פסק הדין שלפנינו, אודות תביעת כתובה שקדם לה הסכם ממון, בו מחלה המבקשת על כתובתה.

תיאור העובדות

הצדדים נישאו ביום ג' באלול תשע"ב (21.8.12) נישואים שניים למשיב, ללא ילדים משותפים. בטרם הנישואין ביום כ"ט באב תשע"ב (17.8.12) חתמו הצדדים הסכם ממון בו הסדירו את רכוש המשיב מלפני הנישואין, וצוין כי מעבר לאמור אין ולא יהיה להם זה כלפי זה כל תביעות מכל מין וסוג. (סעיף 4 א) בסיום ההסכם הודגש כי המבקשת מוותרת על הכתובה (סעיף 7 ד).

יחסי הצדדים ידעו עליות וירידות לרבות צווי הגנה ותלונות הדדיות, וביום ה' באדר תשע"ו (15.3.16) הגישה המבקשת תביעת גירושין, אך בסופו של דבר התיק נסגר.

ביום ו' בניסן תשע"ו (14.4.16) הוחלט בהסכמה בערכאה אחרת כי המבקשת תפנה את דירת המשיב אך המבקשת לא עמדה בסיכום והמשיכה לגור בדירה. ביום ט"ו באדר תשע"ו (24.2.16) המשיב אושפז בבית החולים, ולאחר מכן ביום ג' בניסן תשע"ו (11.3.16) ערך צוואה ולפיה עזבונו יעבור ליוצאי חלציו. ביום ט' בטבת תשע"ז (7.1.17) המשיב שבק חיים לכל חי, וניתן צו קיום צוואה.

ביום י"ד בחשון תשפ"א (1.11.209) הגישה המבקשת תביעת כתובה, לדבריה הסכם הממון לא אושר בבית הדין והכתובה המאוחרת להסכם גוברת על ההסכם. עוד ציינה כי סך הכתובה גבוה מדירת המשיב והדבר מלמד כי כוונתו הייתה להותיר למבקשת קורת גג. מנגד טוענים המשיבים כי מאחר והמבקשת מחלה על כתובתה בהסכם הממון שנחתם כדין, יש לדחות את תביעת הכתובה.

ב"כ המלומדים תמכו טענותיהם בפסקי דין קודמים התומכים לכאורה בעמדתם, מזה ומזה הם כתובים, ומשכך נדרש בית הדין להכרעה שלפנינו, לעשות בהם משפט כתו'ב.

דיון והכרעה

כאמור הצדדים הצהירו בהסכם כי אין ולא יהיו להם תביעות הדדיות מכל מין וסוג, וכי ההסכם נעשה ברצונם הטוב ובהבנה מלאה (סעיף 4 א-ב). כמו כן הודגש כי המבקשת מוותרת על הכתובה (סעיף 7 ד). בהתאם לתקנות (סעיף 2 לחוק יחסי ממון (ג1) ההסכם אושר בפני נוטריון כדין.

מחילה על עיקר כתובה

והנה הדבר ברור כי עיקר הכתובה אינו ניתן למחילה מאחר והבעל חייב בעיקר הכתובה מדינא, ואין בידה של המבקשת למחול על כך שהרי אסור לאדם לשהות עם אשתו ללא כתובה (בבא קמא פט.). וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה ו) זה לשונו:

התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן או שהתנת האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן תנאו בטל ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה.

וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן סו סעיף ג) :

אם כתב לה כתובה, ונאבדה או שמחלה לו צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לאדם לדור עם אשתו שעה אחת בלא כתובה.

ומכלל הדברים משמע דאף שאין ביד המבקשת למחול על עיקר הכתובה, אך בידה למחול על תוספת הכתובה, ונמצא שהמשיב מעולם לא התחייב בתוספת הכתובה.

מחילה על תוספת כתובה לפני נישואין

אלא שיש לדון האם בידה של המבקשת למחול על תוספת הכתובה גם בטרם זכתה בה שהרי פסק הרמ"א (סימן רט סעיף ד) על פי תשובת הר"ן (סימן כג) כשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם ע"ש, ונמצא לכאורה שמחילת האשה אינה מחילה, ואין כאן מחילו'ת.

אלא שלכאורה בכתובות (פג.) נראה שאדם יכול למחול גם על דבר שלא זכה בו דתנן התם הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה אינו יורשה. ומיירי שכתב לה כן בעודה ארוסה כמבואר בגמרא דמדמי לדברי רב כהנא שנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ע"ש. ומבואר שיכול אדם למחול על דבר שלא בא לעולם.