אימוץ ושאלת החובה לקבל חוו"ד בעניין מסוגלות הורית

השופט ישעיהו שנלר:

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת תמר סנונית פורר) מיום 19.05.14 (תיק אמ"צ 61830-06-13) אשר קבע כי התמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ) והכריז על הקטינה ....., ילידת 30.07.13 (להלן: הקטינה) כבת אימוץ כלפי אימה היא המערערת וללא צמצום תוצאות האימוץ כלפי המערערת.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא:

2.         בהתאם לאשר נקבע בפסק הדין, המערערת סובלת ממחלת נפש מוכרת ובעלת רקע של אשפוזים פסיכיאטריים החל משנות העשרים לחייה. אבי הקטינה, שאף הוא בעל רקע של מחלת נפש ואשפוזים פסיכיאטריים, והמערערת הכירו במסגרת הוסטל טיפולי, וכתוצאה מהקשר ביניהם הרתה המערערת.

            ביום 12.06.13 מונו אחיה של המערערת ואימה כאפוטרופוס לגופה וכשביום 30.07.13 נולדה כאמור הקטינה כאשר מיד עם שחרורה מבית החולים, הועברה למשפחת אומנה חסויה.

            המערערת לא ראתה את הקטינה ולא מתקיימים ביניהן הסדרי ראיה מאז לידתה. כך גם ציין בית משפט קמא, כי המערערת מאושפזת בבית חולים ..... (להלן: בית החולים) מחודש אפריל 13' עד מועד מתן פסק דינו.

3.         ביום 21.11.13 הוגשה הבקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ הן כלפי המערערת והן כלפי אבי הקטינה, אשר חתם על הסכמתו לאימוץ.

            בהחלטה מיום 05.01.14 קבע בית המשפט קמא כי לאחר שמיעת המערערת, בחינת חוות הדעת הרפואיות הקיימות בתיק ושמיעת ב"כ היועץ המשפטי והאפוטרופוס לדין – אין הוא סבור כי יש מקום להורות על עריכת חוות דעת מסוגלות הורית למערערת, אלא אם בחוות דעת רפואית מטעם הפסיכיאטרים המטפלים במערערת, יציינו כי יש תועלת וטעם בכך וכי המערערת יכולה לעמוד בעצם בדיקה שכזו. כל זאת על רקע חוות דעת מיום 10.07.13 בה צויין כי המערערת אינה מסוגלת לנהל את ענייניה ואינה מסוגלת לטפל בתינוק העתיד להיוולד לה.

4.         בית המשפט בפסק דין מקיף וממצה בחן הן את ההיבטים המשפטיים והן את הנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, וקבע כי שוכנע שהמערערת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטינה.

            בית המשפט הפנה לדו"ח רפואי מבית החולים בו אושפזה המערערת, כולל במחלקה סגורה, וכי כפי שצויין שם, מאז אושפזה בחודש אפריל 13' לא חל שיפור במצבה וכשהמצב הפסיכוטי בא לידי ביטוי בהפרעות קשות במהלך החשיבה, מחשבות שווא, שיפוט מציאות לקוי והעדר כל תובנה למצבה ומחלתה, וכי חרף טיפול תרופתי לא חל שיפור במצבה.

            עוד צויין בדו"ח כי אין בכוונת המשפחה הקרובה של המערערת לטפל בקטינה וכי עמדתם כי יש להורות על מסירת הקטינה לאימוץ.

            גם מדיווח רפואי עדכני, שהוגש לבית המשפט קמא, עלה כי לא חל שיפור במצבה הנפשי של המערערת וכי אינה מסוגלת לגדל את הקטינה לבדה, ואף כאן צויין אודות העדר תמיכה של המשפחה המורחבת.

            בית המשפט אף הפנה לדבריה הקצרים של המערערת בבית המשפט, אשר דיברו בעד עצמם בדבר חוסר התובנה וההבנה של המערערת לגבי מקום הימצאה ולגבי מצבה.

            בנוסף הפנה בית המשפט לחקירתה של עו"ס לחוק האימוץ וכך גם חקירתה של הפסיכיאטרית מבית החולים, אשר שתיהן נדרשו הן למצבה באותה עת והן לסיכוי לשינוי במצבה בעתיד. עוד הפנה בית המשפט לחוות דעת רפואית של בית החולים ממנה עולה כי מצבה של המערערת לא ישתנה בעתיד ובוודאי לא בעתיד הנראה לעין, באופן שיש בו כדי ליצור את אותה מסוגלת הורית הנדרשת כלפי הקטינה, וכי המערערת אף איננה מסוגלת לעבור בחינת מסוגלות הורית.

            עם זאת, עו"ס מבית החולים אשר ציינה כי לאור תהליך המחלה לאור השנים הרבות, מצבה של המערערת הולך ומידרדר, אישרה שאכן גם היא אינה יכולה להגיד בוודאות שלא יהיה שיפור וכי כל שיכולה להגיד, שהפרוגנוזה מסופקת לאור הניסיון והתהליך של המחלה. עוד הוסיפה כי הצפי לשיפור הוא קטן, כך גם התקווה להחזיר אותה להוסטל, הואיל והמערערת לא תוכל לחיות חיים עצמאיים בקהילה.