פסק-דין
1.לפני תביעה כספית נזיקית ע"ס 2,828 ₪ בגין נזקים שנגרמו לטענת התובע לפרטי לבוש בדמות שנים עשר חולצות שמסר לגיהוץ אצל הנתבעים לצורך ביצוע מלאכה זו.
2.כעולה מכתב התביעה, התובע הינו לקוח של בית עסק למתן שירותי כביסה וגיהוץ הידוע בשמו המסחרי "מכבסת פרפקט" אשר בבעלות וניהול הנתבעים.
3.לטענת התובע, ביום 28/5/12 מסר לידי הנתבעים פרטי לבוש לגיהוץ בשווי של כ-1,827 ₪. דא עקא, כי עקב שריפה שפרצה בבית העסק כילתה היא את מטלטליו. לטענתו, בשל אובדן מרבית פרטי הלבוש שלו בדמות חולצות מכופתרות ששימשו אותו לצורכי עבודה נאלץ הוא לרכוש תחתם בגדים חלופיים.
4.התובע פנה לנתבעים בבקשה לפיצויו ואולם, לא זכה למענה הולם. לטענתו, הנתבעים מסרו לו פרטי מספר הפקסמיליה של כלל חברה לביטוח לצורך שיגור מכתב דרישה. התובע צירף לכתב התביעה חשבוניות רכישה ומכתב ששלח לכלל חברה לביטוח בע"מ בו פירוט פרטי הלבוש שאבדו. התובע צירף מכתב מכלל חברה לביטוח בע"מ מיום 16/7/12 ממנו עולה, כי התביעה מטופלת מול הנתבעים ועל כן, עליו לפנות ישירות אליהם.
5.הנתבעים מכחישים בכתב הגנתם את טענות התובע וטוענים, כי אין להטיל עליהם כל חבות בגין הנזקים הנטענים. לטענתם, התובע לא הוכיח כי הפקיד פרטי לבוש לגיהוץ במועדים הרלבנטיים. עוד טוענים הנתבעים, כי אירוע השריפה הינו מעשה שבידי שמים או בידי אדם במזיד, אירוע שלא נחזה מראש. לטענת הנתבעים מבדיקת מומחים ואנשי מקצוע מטעם חברת הביטוח עלה חשד יותר מסביר, כי האירוע ארע בעקבות הצתה. עוד מציינים הנתבעים, כי קיים להם כיסוי ביטוחי לאירוע השריפה. הנתבעים פנו לחברת הביטוח ובעקבות הנחיית השמאי מטעם חברת הביטוח העבירו לחברת הביטוח את דרישות הצדדים השלישיים לפיצויים בגין אירוע השריפה ובכללם את דרישת התובע, זאת, מבלי להודות בטענותיו.
6.במהלך הדיון שהתנהל בפני הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, כי ככל שהנתבעים יציגו לתובע, כי הינם מנהלים הליך משפטי נגד כלל חברה לביטוח בע"מ הרי שהתביעה תמחק ללא צו להוצאות, זאת, על מנת למצות ההליכים מול חברת הביטוח ואולם, הנתבעים לא טרחו עד כה לעדכן את התובע ואת בית המשפט אודות ההליכים המתנהלים ומשכך, אין מנוס מליתן פסק דין.
דיון ומסקנות:
7.המסגרת הנורמטיבית:
על פי סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות. השומר נכס כשיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו הוא שומר שכר. על פי סעיף 2 לחוק השומרים, שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן. אך כשהמטרה לשמירת הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. על פי סעיף 6 (ב)(1) לחוק חוזה הקבלנות, תשל"ד -1974, במקרה של אובדן הנכס בעודו בידי הקבלן אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו.
הינה כי כן, חוק חוזה קבלנות קובע את רמת האחריות הרובצת לפתחו של הקבלן ומעלה אותה לרמת שומר שכר עיקרי. בכך הוגברה, כאמור, רמת אחריותו של קבלן לעומת אחריותו של שומר שכר ששמירתו טפלה למטרה העיקרית של החזקת הנכס. ניתן להצדיק הגברה זאת של רמת האחריות של הקבלן בשיקולים של יעילות, הגינות, שיקולים חלוקתיים ועידודו של הקבלן לנקוט זהירות מרבית. גם היתרון שיש לקבלן על פני המזמין במידע על סיכוני השמירה וגם יכולתו של הקבלן לפזר את הסיכון של פגיעה בנכס, מתיישבים עם הגברת רמת האחריות (דיון מפורט בשיקולים ראו, א' זמיר, "אחריות הקבלן כשומר - שיקולי מדיניות", עיוני משפט יז (תשנ"ב) 95, 101-120)
8.סבורני מחד, כי אין די בהעלאת טענה בעלמא, כי אירוע השריפה על תוצאותיו לא היו בשליטת הקבלן ובעניין זה נטל הראייה עובר לנתבעים להוכיח את כל הרכיבים הנטענים. הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר. על הנתבע להוכיח, כי המעשה הפלילי לא היה צפוי וכי לא היה ניתן לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעתו (ראה: ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה עממית בע"מ נ' עוואד ואח', פ"ד(1) מד 429; וראה גם ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד (1) לח (3)).
9.כפי שפורט לעיל, גם אם אצא מנקודת הנחה, כי השריפה פרצה עקב הצתה, אין ללמוד מכך בהכרח, כי לא הייתה התרשלות מצד הנתבעים. נטל הראייה בעניין זה הינו על הנתבעים, נטל בו לא עמדו.
10.עדותו של התובע הותירה בעיני רושם אמין ולא נסתרה על ידי עדותו של הנתבע 1. בנוסף, הגם שאינני סבור, כי הכללת התובע ברשימת הלקוחות שהועברה לחברת הביטוח עולה כדי הודאת בעל דין, הרי שיש בה, לכל הפחות, משום סיוע או חיזוק ראייתי התומך בעדותו. התובע אומנם, לא הציג אישור קבלת הפריטים לגיהוץ על ידי הנתבעים ואולם, כאמור, מצאתי לקבל את עדותו בהיותה עדות מהימנה אשר נתמכה בהודעת התובע לחברת הביטוח והן, בעדותו של הנתבע 1, לפיה, העביר דרישתו של התובע לחברת הביטוח. כמו כן, הנתבע 1 טען להגבלת אחריות כללית במקרה של שריפה או אובדן פרטי הלבוש תוך שהינו מציג דוגמת חשבונית שהינם מנפיקים עליה מצויינת הגבלת האחריות. ראשית, הנתבע 1 לא הוכיח האם תנאי הגבלת האחריות מופיעים בטופס קבלת פירטי הלבוש במועד בו הינם מופקדים במכבסה, אלא, רק במועד הפקת החשבונית. מכאן, כי לא הוכיח גמירות דעת הלקוח לתנאים אלה שכן, ללא ידיעת הלקוח בשלב הפקדת פרטי הלבוש לא ניתן לבסס הסכמה וגמירות דעת לתנאים אלה. בנוסף, הנתבע 1 לא הוכיח כי הגבלת אחריות זו חלה אף כלפי התובע באופן ספציפי.
11.באשר לשיעור הנזק לא מצאתי לאשר את רכיב עוגמת הנפש, זאת, הואיל ורכיב זה לא הוכח כדבעי. בשים לב לכך שעסקינן בחולצות מכופתרות ששימשו את התובע לצורכי עבודה ומיד בסמוך לאחר האירוע רכש חולצות חדשות תחתיהן, לא מצאתי שנגרמה עוגמת נפש ברת פיצוי.
12.סוף דבר- הנני מקבל התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 1,827 ₪. כמו כן, הנני מחייב הנתבעים לשלם לתובע סך של 500 ₪ בגין הוצאות משפט. סכומים אלה ישולמו לתובע תוך 15 יום.
המזכירות תואיל לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 15 יום.
ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ג, 04 יולי 2013, בהעדר הצדדים.