אידה נ' סיוע משפטי מחוזי תל אביב

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת הסיוע המשפטי שלא להעניק סיוע משפטי למערער לצורך תביעה כנגד רשם מאגרי המידע בעילה של מסירת מידע רפואי אישי אודות המערער.

יש לציין כי הודעת הערעור הייתה לאקונית ביותר, ומשתמע ממנה, ובעיקר מנספחיה, כי בקשת המערער מהסיוע המשפטי יועדה לתביעה שרצה להגיש כנגד רשם מאגרי המידע בלבד. לעומת זאת בדיון שהתקיים בפניי, התמקד המערער יותר בתביעה שרצה להגיש כנגד עירית אור-יהודה בעילה דומה.

המערער טען כי הוא לא מצליח למצוא עבודה מאחר שמידע אישי על בעיה מסויימת ממנה הוא סובל הועבר ע"י רשם מאגרי המידע במשרד המשפטים וע"י עיריית אור יהודה, ולפיכך מבוקש הייצוג המשפטי בתביעה כנגד גופים אלו.

המשיבה לעומת זאת טענה, כי אין להעניק למערער את הסיוע המבוקש מאחר שהתביעה חסרת סיכוי הן בשל מחסום ההתיישנות והן בשל העדר ראיות כלשהן כי הגופים הנ"ל פרסמו מידע רפואי על המערער.

דיון

מחסום ההתיישנות

תחילה אדון בטענת ההתיישנות כלפי עילת התביעה הנטענת כנגד עירית אור יהודה. ממכתב מנכ"ל עיריית אור יהודה לנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, מיום 2.6.1992, שצורף לתגובת המשיבה ושלא הוכחש ע"י המערער, עולה כי המערער ביקש מספר פעמים לעבוד בעיריית אור יהודה, אך נדחה לאחר שמכון לאבחון כ"א "טופ-שיא",שבשירותיו נעזרה עיריית או יהודה, גילה כי המערער "סובל מבעיה". נראה שלאור אבחון זה החליטה עיריית אור יהודה שלא לקבלו לעבודה.

בהינתן המכתב הנ"ל משנת 1992, עולה בבירור כי עילת התביעה כנגד עיריית אור יהודה התיישנה לכל המאוחר כבר בשנת 1999.

באשר לעילת התביעה הנטענת כנגד רשם מאגרי המידע, הרי שמכתב רשמת מאגרי המידע מיום 20.7.1999 (שצורף לתגובת המשיבה), מוכיח בבירור כי כבר בשנת 1999 היו בידיעת המערער, לטענתו, כל העובדות המהוות עילת התביעה כנגד רשם מאגרי המידע. משכך, גם תביעתו הפוטנציאלית של המערער כנגד רשם מאגרי המידע התיישנה 7 שנים לאחר מכן (דהיינו ביולי 2006). המערער פנה ללשכת הסיוע המשפטי בעניין זה רק בשנת 2009 (עובדה שהמערער לא הכחיש).

עוד חשוב לציין, כי היום שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו, לפי טענת המערער, מסרו רשם מאגרי המידע ועיריית אור יהודה מידע הנוגע לבעיה מסויימת שלו, שבעטיה סירבה עיריית אור יהודה לקבלו לעבודה אצלה. המערער אפילו לא טען כי גילה זאת רק בשלב מאוחר יותר כלשהו, כך שלא יכול לחול בעניינינו חריג ה"התיישנות שלא מדעת" לתחילת מניין מירוץ ההתיישנות (לפי סע' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958) .

העדר ראיות

מעבר לבעיית ההתיישנות, קיים גם קושי ראייתי למערער להוכיח עילת תביעתו כנגד רשם מאגרי המידע וכנגד עיריית אור יהודה. המערער לא הציג ולו ראשית ראיה המצביעה כי רשם מאגרי המידע או עיריית אור יהודה מסרו מידע על עברו הרפואי לגורם כלשהו.

מקובלת עליי עמדתה של המשיבה, כי טענתו של המערער, כי רשם מאגרי המידע מסר מידע רפואי אישי שלו לגורם כלשהו, מופרכת לאור העובדה הפשוטה כי לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן – "חוק הגנת הפרטיות") אין ולא אמור להיות מידע כזה ברשות רשם מאגרי המידע. סע' 9 לחוק הגנת הפרטיות קובע:

"9.(א)בקשה לרישום מאגר מידע תוגש לרשם.

(ב)בקשה לרישום מאגר מידע תפרט את –

(1)זהות בעל מאגר המידע, המחזיק במאגר ומנהל המאגר, ומעניהם בישראל;

(2)מטרות הקמת מאגר המידע והמטרות שלהן נועד המידע;

(3)סוגי המידע שייכללו במאגר;

(4)פרטים בדבר העברת מידע מחוץ לגבולות המדינה;