איברהים אבו נ' אשקר ואח'

פסק דין

התובע יליד 15.6.1987, נפצע בתאונת דרכים ביום 30.8.10. הוא היה אז בן 14 והתאונה התרחשה בעת ששב מעבודה כתלמיד במהלך חופשת הקיץ. באותה תאונה נהרג אדם אחר ואחיו של התובע – נפצע. לתובע נגרמו פגיעות שונות והאירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן, המל"ל) והוא קבע לתובע 30% נכות בגין עיוורון בעין ימין. אין חולק שהנתבעים (למעט נתבעת 2 שהתמזגה לתוך נתבעת 3) חייבים לפצות את התובע עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק פלת"ד).

בעדותו ובסיכומיו טען התובע לכך שבעקבות התאונה הוא סובל מכאבי ראש ומבעיות נפשיות. לא הוכח קשר סיבתי בין טענות אלה לבין התאונה והן לא יבואו בחשבון בהערכת נזקי התובע. לפי סעיף 6ב לחוק פלת"ד מחייבת קביעת המל"ל גם לצורך הליך זה. לפיכך, נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור 30%.

הצדדים חלוקים באשר לנכותו התפקודית של התובע. התובע טוען שנכותו התפקודית מגיעה ל – 45%. הוא מסתמך על קביעת המל"ל שבאמצעות תקנה 15 הגדיל את נכותו ל – 40%, טוען להפרעה הממשית שגרם העיוורון לתפקודו – והצביע על הקשיים שנגרמו לו בהמשך לימודיו, וביכולתו לעבוד במרוצת השנים מאז התאונה. התובע סיפר על כל אלה, לא מעט. לעומתו, הנתבעים טוענים שאובדן הראיה בעין אחת, אינו משפיע כמעט על תפקודו של אדם, למעט הגבלה שהדבר עלול לגרום לו במקצועות חריגים, שבהם נדרשת ראיה טובה במיוחד. שלא במפתיע, הם מסתמכים על פסיקה – ולאו דווקא מהעת האחרונה.

בעת שהתובע נפצע הוא היה בן 14. כשמדובר בקטינים, נטיית הפסיקה היא להניח זהות, או קרבה, בין הנכות הרפואית והנכות התפקודית. מטבע הדברים, אצל אדם צעיר שדפוסי חייו טרם התגבשו, קשה יותר לשער את השפעתן העתידית של נכויות רפואיות, מה גם שהתחזית במקרים שכאלה היא לעיתים לטווחי זמן ארוכים מאוד.

אכן, אובדן הראיה בעין אחת, אינו מונע מאדם לעבוד בעבודות רבות, אך לא נכון להניח שאין לו כל משמעות תפקודית. ברור שמי שרואה רק בעין אחת, מאבד חלק מכושר הראיה, שכן האותות הנקלטים במוחו מגיעים מזווית ראיה אחת – ולא משתיים. לדבר יש השפעה על אומדן מרחקים ומיקום – ובוודאי שיש לו השפעה על היכולת לראות במדויק ועל התפיסה המרחבית. לא קשה לדמיין, שאדם המבקש לעסוק בעבודה מיכאנית מדויקת יתקשה בכך מאוד עם ליקוי כזה. התובע עצמו סיפר שאינו יכול לקבל רישיון נהיגה באופנוע או במשאית בשל ליקוי הראיה שלו – וגם לכך משמעות ברורה לגבי יכולתו של אדם שאינו משכיל, להתפרנס בעתיד.

 לאור זאת, אני סבור שיש לייחס לתובע פגיעה תפקודית בשיעור זהה לפגיעתו הרפואית – 30%.

הצדדים חלוקים באשר לבסיס השכר של התובע. התובע טוען שהוא נפצע בהיותו רק בן 14. משפחתו היא משפחה נורמטיבית. לאמו השכלה של 12 שנות לימוד. אביו נכה ואחיו ואחותו למדו ועובדים – אחות אחת לומדת לבגרות והאחרת לומדת במכללה. הנתבעים מצביעים על רמתה הסוציו-אקונומית הנמוכה יחסית של המשפחה ועל כישוריו האינטלקטואליים הצנועים של התובע. הם סבורים שעזיבתו את מסגרת הלימודים בתיכון שנה אחרי התאונה לא נבעה (כטענתו) מההגבלות שגרמה לו פציעתו, אלא מנטייתו שלו. הם מבססים את הערכת פוטנציאל התעסוקה שלו על שכרו המאוד צנוע (כ – 1500 ₪ בחודש) בעת שנפצע, ועל השכר הצנוע יחסית שהוא מרוויח בפועל מאז התאונה.

התובע טוען, שלמעשה היה שכרו עובר לתאונה גבוה יותר, אך לא נרשם כראוי בתלוש השכר. את שכרו היחסית נמוך מאז הפציעה הוא מייחס לקושי של נכה למצוא תעסוקה.

התובע נפצע בעת שהיה בן 14 והועסק כתלמיד בעת חופשת הקיץ. איני מוצא שיש ליחס לשכר שהרוויח בעבודה מעין זו בשלב כה מוקדם בחייו כל משמעות לצורך הערכת פוטנציאל ההשתכרות שלו. כוונתו של התובע היתה להיות חשמלאי, אך מאז שנפצע נפלט התובע ממסגרת הלימודים, שהיתה אמורה להכשירו לכך. התעסוקה שמצא מאז היא אכן בשכר נמוך.

אילו היה התובע מבקש לבסס את שכרו על ציפיה להישגים אקדמיים מופלגים, היה מקום לבחון אם ברקעו החברתי וההשכלתי היומרה מציאותית, אלא שהתובע טוען שהתכוון להיות חשמלאי המשתכר שכר ממוצע. זוהי יומרה עממית למדי וסבירה לגמרי. אין צורך בהישגים אינטלקטואליים חריגים על מנת להיות בעל מלאכה ראוי לשמו – ובתנאי התעסוקה בישראל בהחלט סביר שבעל מלאכה (בתחום החשמל, הרכב או הבנין) ישתכר לפרנסתו בכבוד וברווחה, לעתים טוב מבעלי השכלה אקדמית.

דומני שלא ניתן להניח ש"סיפור חייו המקצועיים" של התובע כבר החל להכתב בעת שנפצע – הוא היה רק בן 14. מכל מקום, ככל שכבר החל להכתב, איני סבור שנגזר בו על התובע להיות עני. ה"רקע הסוציו-אקונומי" (כביטויים של הנתבעים) של אדם, השתייכותו המגדרית, המגזרית, או מקום מגוריו לא אמורים לחרוץ את גורלו ולמנוע ממנו לבחור את דרכו בחיים. ככל שניתן ללמוד על הסיכויים שהיו לתובע בחיים בטרם נפצע, דומני שלחריצותו משמעות חיובית (שאינה נופלת מהמשמעות השלילית שמייחסים הנתבעים ליכולתו האקדמית), באשר לסיכוי השתכרותו. אין זה מובן מאליו שנער בן 14 יעבוד בחופשת הקיץ ואין זה מובן מאליו שנער הנפלט בגיל העשרה ממערכת הלימודים (והוא נכה) ילך לעבוד.

כל זה היה מהווה סוף פסוק, אילו היה עלינו להעריך את פוטנציאל ההשתכרות של התובע סמוך לפציעתו, בעודו נער. אלא, שמאז בגר התובע. היום הוא בן 23. איני רואה כיצד ניתן להעריך את פוטנציאל ההשתכרות שהיה לו בגיל 14 מתוך התעלמות עם מה שעשה בחייו מאז, והרי אי אפשר לומר ברצינות שכלל כישורי החיים של התובע היום, נובעים רק מנכותו. רמת ההכנסה הצנועה של התובע היום היא גם תולדה של כישוריו הכלליים, אשר זרעיהם היו טמונים בו כבר אז. לאור זאת, דומני שבסיס השכר הרלוונטי לחישוב הפסדי השתכרותו של התובע הוא 80% מהשכר הממוצע במשק.

הפסדי ההשכרות בעבר: התובע נשר מלימודיו בגיל צעיר, הכנסותיו מאז, נמוכות. סביר, שככל שהתובע היה מתחיל לעבוד בגיל צעיר יותר, היו כישורי ההשתכרות שלו ושכרו, נמוכים יותר. סביר, שגם פוטנציאל השכר של התובע בהיותו עובד צעיר מאוד, היה נמוך למדי (גם אלמלא התאונה). בנסיבות כאלה ועל סמך ההנחות שלעיל, אני מעריך את הפסדי ההכנסה שנגרמו לתובע מאז התאונה ועד היום ב – 120,000 ₪.

באשר לתקופה שמהיום ועד גיל הפרישה, בהיוון מתאים עפ"י הפסד של 80% מהשכר הממוצע במשק – הפסדו של התובע הוא 568,000 ₪.

על הפסד זה ראוי להוסיף סכום גלובאלי של 50,000 ש"ח בגין הפסד זכויות פנסיה שיגרמו לתובע.