איבניצקי נ' זהבי

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 8.8.10 בפתח תקווה.

2. לטענת התובעת, נהגה ברח' שטמפפר מכיוון מזרח למערב והתקרבה לצומת עם רחוב רמב"ם. אותה שעה יצא הנתבע מרח' רמב"ם והתקרב לצומת, כאשר בכיוון נסיעתו מוצר תמרור עצור. הנתבע נכנס לצומת בלי שימת לב לתובעת, חסם את הצומת ושני כלי רכב התנגשו. התובעת טענה כי התובע הורשע בבית המשפט לתעבורה בכך שלא אפשר לה להשלים חציית הצומת בבטחה.

3. לטענת הנתבע, התובעת נסעה בניגוד לכיוון התנועה וביצעה סטייה מסוכנת מנתיב נסיעתה בצומת. הנתבע טען כי התובעת התכוונה לפנות ימינה אך הבחינה בעבודות ריצוף המבוצעות ברח' רמב"ם ו"שברה" שמאלה נגד כיוון התנועה, תוך שהיא סוטה מנתיב הנסיעה ימינה לנתיב הנסיעה ישר, מבצעת תמרון ופוגעת ברכב הנתבע. הנתבע טען כי הורשע בנהיגה בחוסר זהירות בלבד.

4. בדיון שנערך בפני העידו התובעת והנתבע, הם הנהגים המעורבים בתאונה ובנו של הנתבע כעד.

5. התובעת חזרה בפני על גרסתה לפיה נסעה ישר בכביש בו נתיב נסיעה אחד חסום ע"י מכוניות. התובעת טענה כי אותתה וחפצה לפנות אך החליטה להמשיך ישר, וכאשר כבר עמדה לסיים את המעבר בצומת פגע בה רכב הנתבע עם הפגוש הימני קדמי בדלת האחורית של מכוניתה. התובעת הכחישה את טענת הנתבע לפיה התאונה ארעה בפנייה ימינה וטענה כי התאונה ארעה בכביש הישר. התובעת טענה כי בנתיב הימני חנו מכוניות ומכאן שלא יתכן שהתאונה ארעה בנתיב זה.

6. הנתבע גם הוא חזר על גרסתו וציין כי הורשע בנהיגה בחוסר זהירות בלבד שכן עצר את רכבו לאחר מעבר החצייה, הבחין בתובעת מאותת ופונה ימינה, וכאשר הכביש היה פנוי החל בנסיעה. הנתבע טען כי התאונה ארעה מאחר והתובעת פנתה ימינה אך אז הבחינה שמקרצפים את הכביש, החליטה שלא לפנות ושברה את ההגה על מנת לחזור לנתיב הנסיעה ישר ופגעה ברכבו. הנתבע טען כי רכב התובעת בעת התאונה היה מצוי בנתיב הפנייה ימינה כשהיא מבקשת לחזור לנתיב נסיעתה.

בנו של הנתבע שנסע עימו ברכב, לא זכר הרבה מקרות התאונה מעבר לטענה כי אביו עצר את רכבו בתמרור עצור והתובעת ביקשה לפנות ימינה. העד טען כי התובעת הודתה כי ביקשה לפנות ימינה.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני מעדיפה את גרסתה

של התובעת וקובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותה הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובעת והיא מהימנה עלי. בנוסף, הנתבע עצמו הודה כי ביקש לפנות ימינה בכביש בו זכות הקדימה לתובעת.

התובעת עצמה הודתה כי אותתה וביקשה לפנות ימינה אך שינתה דעתה והמשיכה בנסיעה ישר.

מיקום הנזקים תומך בגרסתה לפיה היתה בנתיב הנסיעה ישר בעת התאונה וכבר עמדה לחלוף על פני הצומת בעת שארעה התאונה, שכן הנזקים מצויים בדלת האחורית של רכבה.

יתרה מכך, הנתבע עצמו הורשע בבית משפט לתעבורה במסגרת עסקת טיעון בנהיגה בחוסר זהירות. קביעה זו מהווה מעשה בית דין והכרעת בית המשפט לתעבורה מחייבת במקרה שבפניי.

8. הואל והתאונה ארעה בעת שהנתבע חצה צומת בו זכות הקדימה נתונה לרכבים החולפים בכביש, היה על הנתבע לשים לב ולבצע הפניה בצורה זהירה או להימנע מעשותה כליל עד שיוודא כי רכב התובעת אכן פונה ימינה או ממשיכה בנסיעתה ישר. משלא עשה כן הרי הוא האחראי לקרות התאונה. בפרט, כאשר התאונה ארעה בחלק האחורי של רכב התובעת, קרי עמדה להשלים החצייה.

9. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובעת "אשם תורם" לקרות התאונה. התובעת הודתה בפניי כי אותתה וביקשה לפנות שמאלה אך לבסוף נמלכה בדעתה והחליטה להמשיך בנסיעה ישר. אין חולק, כי איתות זה המעיד על רצונה לפנות ימינה, הטעה את הנתבע וגרם לו להתחיל בנסיעה.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובעת "אשם תורם" של 10% לקרות הנזק.

10. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 10,998 ₪ (המהווים 90%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, מיום 29.10.12 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.