אי־עמידה במועדי תשלום כעילה לביטול הסכם

בפני בית הדין מונחת תביעת האישה לאכוף על האיש למלא אחר הוראות הסכם הגירושין שעליו חתמו הצדדים, ובהתאם לכך להורות לו לקבל לידיו את התשלומים עבור חלקו בדירת הצדדים ולהעביר לידיה את מלוא זכויותיו בדירה. האישה הודתה כי התשלומים התעכבו זמן רב, אך לדבריה העיכוב אירע מחמת מעילת עורך הדין בכסף שהפקידה בידיו לצורך קניית הדירה, ועקב כך היא נותרה חסרת אמצעים. כעת, לאחר השתדלות מרובה מצדה ומצד בני משפחתה, הצליחה האישה לגייס את הסכום הנדרש, והיא מוכנה לשלם באופן מידי את יתרת חובה עבור חלקו של האיש בדירה.

מנגד, טוען בא כוח האיש כי יש לדחות את התביעה לאכיפת הסכם הגירושין, מאחר והתובעת היא זו שהפרה את ההסכם בכך שעיכבה את התשלומים זמן ממושך. לטענתו, דין ההסכם להתבטל עקב הפרתו מצד האישה, גם אם ההפרה נגרמה שלא באשמתה.

א. השתלשלות האירועים.

ב.  טענות הצדדים.

ג.  השאלות לדיון.

ד.  חוסר יכולת לשלם עבור מקח כעילה לביטולו.

ה. כשהמוכר לא תבע את ביטול המקח.

ו.  כשיש ספק אם המקח בטל עקב אי־עמידה בתנאי התשלום.

ז.  במכירה בהקפה.

ח. אם המכירה בנדון דידן דינה כמכירה בהקפה.

ט. ביטול סעיף בהסכם גירושין עקב עיכוב בתשלומים.

א.   השתלשלות האירועים

להלן פירוט השתלשלות האירועים שיש בהם השלכה על הכרעת הדין, כפי שיתבאר להלן:

ביום י"א בטבת תשס"ו (11.1.2006) חתמו הצדדים על הסכם גירושין שקיבל על ידי בית הדין תוקף של פסק דין, ולפיו ההורה שיחזיק בילדים יחזיק בדירת הצדדים, ובהגיע אחרון הילדים לגיל 18 תימכר הדירה והצדדים יתחלקו בתמורתה בשווה.

ביום ט"ז בטבת תשס"ח (25.12.2007) חתמו הצדדים על "שינוי הסכם גירושין", ולפיו דירת הצדדים תימכר לאלתר ובתמורה שתתקבל עבורה יקנה האיש דירה חלופית בת שלושה חדרים, אליה תעבור האישה וחמשת ילדיה. בסעיף אחר נכתב כי "זכות כל צד לבקש מכירת הדירה [=החלופית] כאשר יגיע הילד הקטין לגיל שמונה־עשרה".

הסכם זה לא יושם מעולם, ובשנת 2012 הגישה האישה תביעה לאכיפת ההסכם. בדיון שנערך ביום א' בתמוז תשע"ב (21.6.2012) הגיעו הצדדים להסכמה וחתמו של "שינוי הסכם גירושין" בפעם השנייה, ולפי הסכמתם תחולק הדירה באופן שונה "ומעתה יפעלו הצדדים למכירתה ולחלוקתה בשווה בין הצדדים על כל זכויותיה". הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ביום י"ב בתמוז תשע"ב (2.7.2012). מיד לאחר מכן – בכ"ה בתמוז תשע"ב (15.7.2012) – הגיש האיש תביעה לביטול שינוי ההסכם הנ"ל, וזאת בעילה שחתימתו על ההסכם נעשתה בלא שהבין את תכנו והשלכותיו, שכן ביצוע ההסכם כלשונו מותיר ללא קורת גג אותו ואת ילדי בני הזוג המתגוררים עמו. בדיון שנערך ביום כ"ב בכסלו תשע"ג (6.12.2012) הותיר בית הדין על כנה את החלטתו לתת להסכם הנ"ל תוקף של פסק דין, כאשר במקביל האישה התחייבה להשתתף בהוצאות המדור של הילדים לאחר פינוים מדירת הצדדים. בהתאם ל"שינוי הסכם הגירושין" הנ"ל מונו לאחר מכן על ידי בית הדין כונסי נכסים כדי לפעול למכירת דירת הצדדים ולמימושו של ההסכם.

ביום א' בניסן תשע"ד (1.4.2014) הגיעו הצדדים במעמד כונסי הנכסים להסכמה בכתב כי האיש ימכור לאישה את זכויותיו בדירת הצדדים ששוויה לצורך ההסכם עמד על סך של 980,000 ש"ח. בהסכם שנחתם על ידי הצדדים נוספה הבהרה כי סכום זה נמוך ב־200,000 ש"ח מהערכת השמאי, וכי הסכמת האיש למכירת חלקו בדירה במחיר הנ"ל נובעת "מתוך כוונה שהאישה תעבור להתגורר בדירה יחד עם ילדיה המשותפים", וכן "בהתחשב בכך שהאישה תישא בכל הוצאות הקטין", ומתוך הסכמה שלא יהיו לאישה כל תביעות עתידיות כנגדו בנוגע לתשלומי מזונות עבור הקטינים בעבר או בעתיד. בהסכם זה לא פורטו מועדי תשלומים כלל. הסכם ממון זה אושר על ידי בית הדין ביום י"ט בסיוון תשע"ד (17.6.2014) וקיבל תוקף של פסק דין. 

עוד קודם לכן, מיד לאחר חתימת הצדדים על ההסכם האחרון – שהוא נשוא התביעה שלפנינו - העבירה האישה ביום ב' בניסן תשע"ד (2.4.2014) סך של 100,000 ש"ח לידי עורך דינה באותם ימים, במטרה שעורך הדין ישמש כנאמן לטובת מכר הדירה ויעביר את הכסף בבא העת לידי האיש. עורך הדין נטל לידיו את הכסף והשתמש בו לצרכיו האישיים בלא ידיעת האישה. יצוין כי העברת הכסף לנאמנות עורך הדין נעשתה שלא בהסכמת האיש, ולדברי האיש הוא אף הביע באוזני האישה את התנגדותו להעברה זו. במהלך חודש ספטמבר נעצר עורך הדין על ידי רשויות החוק בגין מעילה בכספי לקוחות.