אי־היכולת להגיש תביעה ולקנות סמכות בעת עיכוב ההליכים לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה למרות החלטה על סיום הליך המהו"ת

א.   החלטת בית הדין כי אינו מוסמך לדון ברכוש הצדדים, טענת המערער ותשובת המשיבה

לפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מתאריך ט"ז בטבת תשע"ט (24.12.18) ומתאריך י"ט בטבת תשע"ט (27.12.18) שקבעו שהסמכות לדון בענייני הרכוש אינה נתונה לבית הדין האזורי. זאת מכיוון שהאישה, המשיבה, הגישה תביעה רכושית הנדונה בבית המשפט לענייני משפחה – תביעה שניתנו בה החלטות אופרטיביות, וכמו כן כיוון שניתנה החלטה בבית המשפט לענייני משפחה בתאריך ד' בתשרי תשע"ט (13.9.18) שהסמכות נתונה לו ואין מקום לדון בשאלת הסמכות מחדש.

עילת הערעור המרכזית היא שהתביעה והדיון שהתנהלו לפני בית המשפט לענייני משפחה, ואך ורק בעניינם עסקה ההכרעה בענייני הסמכות, היו לעניין פסק דין הצהרתי כנגד צד שלישי (אימו של המערער) בגין מתנה שנתנו הורי הבעל, המערער, בעבר לבני הזוג, תביעה שלבית הדין אין סמכות לדון בה – לא בכריכה ולא מבלעדיה (אף שהבעל הוזכר בתביעה, מדובר בתביעה כנגד אימו של הבעל ומעמדו בתביעה היה בגרירה בלבד ולא כבעל דין שנתבע בה) – ואין בתביעה זאת כדי להקנות סמכות בתביעות הרכוש שבין שני הצדדים.

בא כוח המשיבה טוען מאידך גיסא שהתביעה הרכושית שנדונה לפני בית המשפט עסקה בענייני הרכוש שבין הצדדים, וגם אם בפועל התביעה וההחלטה המדוברת נגעה רק לרכיב אחד מכלל הרכוש – די בכך כדי להקנות סמכות לבית המשפט. הוא מפנה לפסיקות אזרחיות שמהן עולה לדעתו שגם אם התביעה והדיון בערכאה שיפוטית בענייני הרכוש עסקו אך ורק ברכיב אחד ממכלול הרכוש די בהן כדי להעניק לאותה ערכאה את הסמכות הכוללת בענייני הרכוש.

ב.   אי־הזיקה בין תביעת איזון המשאבים לבין החלטת בית המשפט בדבר סמכותו בעניין שבין המשיבה לאם המערער – העובדות ומשמעותן המשפטית

נבאר תחילה את העובדות ואת גלגולי התביעות בסכסוך שבין הצדדים:

ביום כ"ו במרחשוון תשע"ח (15.11.17) הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט למשפחה בנצרת.

ביום י"א בכסלו תשע"ח (29.11.17) הגישה גם האישה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט למשפחה בנצרת.

ביום כ"ג בכסלו תשע"ח (11.12.17) הגישה האישה בקשה לבית המשפט להוצאת צו שיאסור על אם הבעל ועל הבעל לערוך דיספוזיציה במשק [...] שבו גרים הצדדים, בית המשפט נענה לבקשתה וביום כ"ה בכסלו תשע"ח (13.12.17) הוציא את הצו המבוקש.

ביום ג' בטבת תשע"ח (21.12.17) פנה הבעל לבית המשפט בבקשה להאריך את תקופת עיכוב ההליכים בבקשה ליישוב סכסוך, הבקשה לא נענתה.

ביום ז' בטבת תשע"ח (24.12.17) נסגר תיק יישוב הסכסוך בהחלטת בית המשפט.

ביום ח' בטבת תשע"ח (25.12.17) הגישה האישה תביעה כנגד הבעל ואימו, ובה נכתב: "מהות התביעה: הצהרתית" בתביעה ביקשה האישה לקבוע שהיא והבעל הם בעלי הזכויות במשק [...] ולאכוף על הבעל ועל אימו לרשום הזכויות במשק על פי הסכם המתנה שנחתם בין הורי הבעל לצדדים.

בסעיפים 28 ו־29 להסכם פירטה האישה את הפעולות שעשו הצדדים במשך השנים על סמך הסכם מתנה זה.

בסעיף 56 לתביעה ביקשה האישה ליתן פסק דין הצהרתי שהצדדים הם בעלי הזכויות בנחלה והיא – האישה בעלת מחצית הזכויות, ליתן צווים זמניים לשמירת הרכוש וליתן צו פירוק שיתוף בנחלה.

עוד ביקשה ליתן לה רשות לפיצול סעדים, מכיוון שלדבריה יש לה תביעות רכושיות כנגד הבעל בגין זכויות שיש לה על פי חוק יחסי ממון וכן תביעה לפירוק שיתוף שטרם הוגשה.

ביום כ"ז בטבת תשע"ח (14.1.18) הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני. לתביעתו כרך הבעל את ענייני המשמורת ומזונות האישה והילדים וכן את ענייני הרכוש.

ביום ז' בשבט תשע"ח (23.1.18) הגיש הבעל כתב תביעה מתוקן בעניינים אלו.

הבעל הגיש לבית המשפט בקשה לסילוק תביעת האישה מפני שלדבריו התביעה הוגשה תוך הפרת המועדים הקבועים בחוק להסדר התדיינויות בענייני משפחה (הוראת שעה) תשע"ה – 2014 (המכונה לעיתים, וכך להלן, גם: חוק המהו"ת), לטענתו הגישה האישה את תביעתה לבית המשפט לפני תום הימים שהם בתחום עיכוב ההליכים. ומאחר שהוא הגיש תביעתו הכרוכה בענייני הרכוש לבית הדין, הסמכות לדיון בענייני הרכוש היא של בית הדין.