אטיה ואח' נ' אלקל ע י ואח'

פסק דין

סכסוך שכנים בין התובעים (והנתבעים-שכנגד; להלן "אטיה") לבין הנתבעים 1 ו-2, שהם גם התובעים-שכנגד (להלן "אלקלעי"). הצדדים הנ"ל, וכן הנתבעים ה"פורמאליים" 3 – 7, הם כולם בעלי זכויות חכירה בחלקה 289 בגוש 6720 בגני-תקווה ("החלקה") ששטחה הכולל 1,976 מ"ר. על החלקה רשום בית משותף. אטיה הם החוכרים של חלקת-משנה 1; אלקלעי הם החוכרים של חלקת-משנה 2, שאר הנתבעים הם החוכרים של חלקות-משנה 3 ו-4 ואילו חלקת-משנה 5 היא חלקת הרכוש המשותף. חלקיהם של אטיה ואלקלעי ברכוש המשותף זהים (רבע לכל אחד מהזוגות). לפי תקנון הבית המשותף שנרשם לפני עשרות שנים ואינו רלבנטי כלל למצב הקיים בשטח, לכל דירה צמוד גם שטח של 7.3 מ"ר. הצמדה זו היא כיום, ככל הנראה, תיאורטית בלבד נוכח העובדה שהצו מדבר על ארבע יחידות דיור בנות כ-23 מ"ר כל אחת, בעוד המצב העובדתי כיום הוא כי שטח כל יחידת דיור כפול פי עשרה לערך. לא ראיתי בכל המסמכים שהגישו הצדדים תשריט עדכני המשקף את המצב הקיים. בין אטיה לאלקלעי פרצה, זמן לא רב טרם הגשת התביעה, מחלוקת סביב השימוש בחלקים מסוימים של הרכוש המשותף, מחלוקת שהביאה להגשת התביעה והתביעה-שכנגד. כל אחד משני הצדדים עותר הן לסעדים בעין והן לסעד כספי. הנתבעים 3-7 לא נקטו עמדה ולא השתתפו בהליכים בכל דרך שהיא. חלקת-משנה 1 היא חזיתית (לרחוב), וחלקת-משנה 2 נמצאת מאחוריה. מימין לקיר הימני של הבתים (כאשר פני הצופה אל הרחוב) מצוי חלק מהרכוש המשותף. הקיר החיצוני הימני של שני הבתים מתחיל בקו ישר, לאחר מכן ולפני נקודת החיבור בין הבתים הוא נכנס פנימה ויוצר מעין מגרעת ("נישה") שתחילתה בבית עטיה וסיומה בבית אלקלעי ובאמצעה נקודת החיבור בין הבתים לאורך הקיר, ואחריה שוב "יוצא" הקיר החיצוני ימני כך שהוא מהווה את המשכו הדמיוני של החלק הקדמי של אותו קיר בבית אטיה. החצר רחבה יותר בתחומי המגרעת מאשר לפניה ומאחוריה.

אטיה ביקשו בתחילת ההליכים צו מניעה זמני. בדיון הוסכם כי לא יינתן צו זמני והתביעה העיקרית (יחד עם התביעה-שכנגד) יידונו במועד מוקדם. במועד הדיון שנועד לשמיעת ההוכחות בתביעה העיקרית הוסכם על דעת הצדדים כי במקום לשמוע עדים יתקיים לאלתר ביקור במקום ואחריו יוגשו סיכומים בכתב כאשר הצדדים יוכלו להפנות לכל הכתובים שבתיק, וכך נעשה. הסכמה זו מקורה בכך שאין מחלוקות עובדתיות של ממש בין הצדדים.

בין אטיה לאלקלעי היו הסדרים, שראשיתם בתקופה שבה אלקלעי טרם היו בעלי זכויות בחלקת-משנה 2 והצדדים המקוריים להם היו אטיה וחיון. בני הזוג חיון רכשו מאטיה בעבר הרחוק את חלקת-משנה 2, ובחלוף שנים מכרו אותה לאלקלעי. חיון היה גם הקבלן המבצע של בניית שתי יחידות הדיור הרלבנטיות על פי הזמנת אטיה.

בשנת 1987 הוגשה בקשה להיתר בניה על ידי אטיה וחיון, חתומה גם על ידי חוכרי יחידות המשנה האחרות של החלקה. בתכנית שהוגשה במסגרת הבקשה להיתר בניה לא ניתן לראות היכן אמור לחנות רכבם של בעלי כל אחת מהדירות (נספח ג' לכתב התביעה), ולא ניתן לראות היכן אותם כ-7 מ"ר שאמורים להיות צמודים לכל אחת מהדירות. ב"מפרט" היתר הבניה שהוגש ניתן לראות סימון של מקום חניה אחד, ככל הנראה זה המיועד למשפחת אלקלעי (בעבר למשפחת חיון).

בשנת 2004 נמכרו זכויות חיון לבני הזוג אלקלעי. עד שלהי שנת 2007 התנהלו הדברים כפי שהיו בתקופת חיון. בגדר התנהלות זו, חנה רכבם של אטיה משמאל לביתם, בחלק השמאלי הקדמי של הרכוש המשותף, ואילו רכבם של חיון, ואחר-כך של אלקלעי, חנה בחלק האחורי של החצר שמימין לבתי המגורים של הצדדים, סמוך לכניסה לבית חיון (ולאחר מכן של בית אלקלעי). בשלהי 2007 הניחו אלקלעי משטח עץ ("דק") בקצה הפנימי (האחורי) של צידם הימני של המבנים, צד שיכונה להלן "חלקת המריבה". בחלק האחורי של צד זה של החצר (כלומר בחלק הסמוך לבית אלקלעי), לקראת קצה החלקה האחורי, מצויים שלושה עצי דקל שככל הנראה היו שם עוד לפני שאלקלעי רכשו את ביתם מחיון. אטיה טוענים שעקב הנחת משטח העץ על ידי אלקלעי לא נותר לאלקלעי די מקום להחנות את רכבו בחלק האחורי של החצר הימנית כפי שהיה עד אז, וכי מאז חונה רכבם של אלקלעי ב"מגרעת" שהיתה עד אז בשימוש משותף. מהתמונות שהוגשו כמו גם ממראה עיניים בביקור שערכתי במקום, עולה כי רכב אחד של משפחת אלקלעי חונה לפני משטח העץ, ורכב נוסף חונה באלכסון ב"מגרעת". אעיר כי לטענת אלקלעי הם חונים כך משלהי שנת 2003, וכי עד להקמת השער על ידם בשלהי 2008 לא נשמעה כל מחאה מפי אטיה בנדון. לא ראיתי הכחשה של ממש לטענות אלה מצידם של אטיה. עוד אציין כי בנם של בני הזוג אטיה נוהג להחנות אופנוע (או קטנוע) שבשימושו ב"מגרעת", והם מבקשים כי יוכל לעשות כן תוך שימוש ברצועת הקרקע שכרגע לא ניתן להיכנס אליה אלא דרך השער החדש שהקימו אלקלעי כפי שיוזכר להלן. בשלהי 2008 הקימו אלקלעי שער מתכת בקצה הימני (כשפנינו לרחוב) של החצר. לשער מנגנון נעילה חשמלי שרק אלקלעי יודעים את הקוד שלו. השער הוא הכניסה לרצועה מרוצפת בקצה הימני של החצר ולכל ארכה ברוחב של כ-4 מטרים המצויה הלכה למעשה בשימושם הבלעדי של אלקלעי. חשוב להעיר כי משמאל לרצועה (מרוצפת) זו, עד תחילת המגרעת, קיים שביל כניסה מרוצף עם הגבהה (מעין אבן-שפה) בדופן החיצונית שלו, צמוד לבית אטיה, שרוחבו אינו מאפשר נסיעה במכונית והוא משמש כניסת הולכי רגל לדירת אטיה. גם שביל זה ושער מתכת שבחזיתו, שהוקם על ידי אטיה במועד שאינו ידוע לי ואשר קדם לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, מצויים על הרכוש המשותף. אין מחלוקת על עובדות אלה, ואף אין מחלוקת שבניית השער בשלהי 2008 על ידי אלקלעי נעשתה ללא הסכמת אטיה בין במפורש ובין במשתמע. לאחר ניסיונות למצוא פתרון מוסכם שלא צלחו, הוגשה התביעה העיקרית על ידי אטיה. בעקבותיה הוגשה התביעה-שכנגד על ידי אלקלעי.

סעיף הסעדים בכתב התביעה העיקרית הוא סעיף 4. הסעדים הכלולים בו (פרט ל"אישור הסעדים הזמניים", שאינו רלבנטי משלא ניתנו סעדים זמניים), הם אלה: "הצהרה כי הנתבעים עשו שימוש שלא כדין ברכוש המשותף ומנעו השימוש מהתובעים" (סעיף 4.1 לכתב התביעה); "חיוב הנתבעים להשיב המצב לקדמותו. בכלל זה סילוק שער המתכת ותיקון כל פגם ברכוש המשותף שייווצר כתוצאה מההריסה" (סעיף 4.2 לכתב התביעה); "לחייב הנתבעים שלא להגביל את התובעים משימוש ברכוש המשותף" (סעיף 4.3 לכתב התביעה); וסעד כספי בסך 50,000 ₪ "בשל עגמת נפש, שלילת ההנאה מן הרכוש המשותף ודמי שימוש בגין השימוש הבלעדי ברכוש המשותף" (סעיף 4.4 לכתב התביעה). חוששני שעיקרם של סעדים אלה אינו יכול להינתן ללא קשר לתוכן הסכסוך ולהכרעה בו. הסעד ההצהרתי המבוקש לא יינתן בכל מקרה מפני שלאטיה אין "אינטרס לגיטימי" בהצהרה לכשעצמה, והם אף כללו בתביעתם גם את הסעדים האופרטיביים שהם מעוניינים בהם. בנסיבות אלה אין מקום לסעד הצהרתי, ושאלת חוקיות השימושים ברכוש המשותף תהיה ממילא חלק מנימוקי פסק הדין. לכך יש להוסיף כי ההצהרה המבוקשת לוקה בערפול שדי בו בפני עצמו כדי שלא תינתן, מפני שאין בה כל פירוט בשאלה מהם השימושים שמבוקש להצהיר על כך שאינם כדין. הסעד של חיוב בהשבת המצב לקדמותו, כפי שהוא מנוסח ברישא של סעיף 4.2 לכתב התביעה, הוא כוללני ונטול פירוט ומטעם זה (וללא קשר לשאלות שלגופו של עניין) אינו יכול להינתן כפי שהוא כתוב. כך למשל לא ניתן לדעת האם הוא כולל גם את פירוק משטח העץ (ה"דק"), אם לאו. רק המשכו של סעיף 4.2 לכתב התביעה, המתייחס קונקרטית לשער מסוים, הוא בגדר סעד שהגדרתו בכתב התביעה קונקרטית די הצורך ומאפשרת לדון בו. גם הסעד שבסעיף 4.3 לכתב התביעה לוקה בערפול גמור. אם הכוונה רק למתן אפשרות שימוש ברצועה שמהשער שהתקינו אלקלעי (ועד היכן?), אזי ניתן לדון בכך, אולם לא כך מנוסחת העתירה.

התביעה-שכנגד מבוססת על הטענה כי ההסכמות בדבר אופן השימוש ברכוש המשותף הן בגדר הסכם שניתן לבטל בכל עת. בהתבסס על טענה זו טוענים אלקלעי כי אותן הסכמות בוטלו ולו במסגרת התביעה-שכנגד ואף קודם לכן, ועל כן וככל שאטיה מתכחשים לקיומה של הסכמה לפיה כל צד משתמש בשער (ולגבי אטיה – בשערים) שהתקין וחונה בשטח המסוים בו הוא חונה כיום, הרי שגם על אטיה לפרק את השערים שהקימו ולסלק ידם מאותם חלקים ברכוש המשותף עליו "השתלטו" לצורך חניה, וכן לפצות את אלקלעי על השימוש הייחודי שעשו בחלק מהרכוש המשותף בסך 150,000 ₪.

אין מחלוקת כי הנושאים המתעוררים במסגרת התביעה והתביעה-שכנגד וחילוקי הדעות שהביאו להגשתן, עניינם שימוש ייחודי שכל אחד מבעלי הדין המהותיים (כלומר אטיה ואלקלעי) עושה בחלקים שונים של הרכוש המשותף, לכאורה בניגוד לדין המחייב שלא להשתמש שימוש ייחודי בכל חלק שהוא של הרכוש המשותף אלא בהסכמת כל בעלי הזכויות בחלקת הרכוש המשותף (ובהם גם ה"נתבעים הפורמאליים"). תקנון הבית המשותף (שנרשם לפני עשרות שנים כאשר יחידות הדיור שעל החלקה היו בשטח של כעשירית משטחן הנוכחי) אינו רלבנטי למצב בשטח ולצרכים הנגזרים מאורח החיים בעת הזו (כגון בתחום החנייה שהוא ליבת הסכסוך שפרץ). לא נערך תיקון מוסכם בתקנון או הסכם אחר בכתב בדבר הקצאת השימוש ברכוש המשותף. אני סבור שהמצב ששרר בנכס בעת שאלקלעי החלו להתגורר בו לאחר שרכשו את זכויות חיון, ומאז ועד לאירועים המתוארים בכתב התביעה, שאין עליהם מחלוקת עובדתית, הוא בגדר הסכם שיתוף בלתי רשום (או שינוי תקנון הבית המשותף, שנעשה בעל פה ולא נרשם). ככל שבעלי הזכויות הנוספים ברכוש המשותף אינם מגלים עניין במצב זה, הרי עסקינן ביחסים חוזיים בין אטיה ואלקלעי. כידוע, דין הוא שהסכם שיתוף אינו עסקה במקרקעין, וככל שאין בכוונת הצדדים לרשום אותו בלשכת רישום המקרקעין לא חלה עליו דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (ע"א 815/81 כליפא נ' שאול). אני סבור גם שחובת תום הלב מחייבת לקבוע, כי מי שנעשה בעל זכויות במקרקעין ששרר בהם הסכם שיתוף שלא נרשם בלשכת רישום המקרקעין (או שהשימוש ברכוש המשותף או בחלקים ממנו חולק בפועל מבלי שהדברים קיבלו ביטוי בתיקונים בתקנון הבית המשותף או בתיקון צו הרישום שלו), וידע על תוכן אותו הסכם או אותה חלוקה של השימוש, כפוף לאותו הסכם או לאותה חלוקה מוסכמת אף שמלכתחילה לא היה צד לה (ע"א (חיפה) 1020/03 בובליל נ' שטיינר; מ' דויטש, קניין (הוצאת בורסי, 1997), כרך א', 570; י' ויסמן, דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז-1997), 211-212). בענייננו, הן מכח ההסכמות המתחייבות מהתנהגות הצדדים עצמם מאז תחילת מגורי אלקלעי והן מכח ידיעת אלקלעי את החלוקה הנוהגת בין אטיה לחיון, קיימים יחסים חוזיים בין אלקלעי לאטיה בדבר שימוש ייחודי של כל אחד מהם בחלקים מהרכוש המשותף כפי שהיה עד לפעולותיהם של אלקלעי. כאמור לעיל, יחסים חוזיים אלה אינם בעלי אופי בלתי הדיר, וניתן לבטל (וליתר דיוק – להביא לידי סיום) את ההסכמות הכלולות בהם. הכח לעשות כן כפוף לחובה לתת ארכה סבירה לצד שכנגד. בנוסף, על כל צד לנהוג בתום לב הן בקיום החוזה והן בהבאתו לידי סיום, מכח עקרון-העל של תום לב במשפטנו בכלל ובשימוש בזכות חוזית ובביצוע חוזים בפרט (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בפני עצמו וכן ביחד עם סעיף 61(ב) לחוק האמור). טענת אטיה היא כי הוא מבקש לאכוף את המשכם של ההסדרים המוסכמים באמצעות צווים של קבע. טענת אלקלעי היא כי לא רק שאין לעשות כן, אלא שההסדרים המוסכמים בוטלו על ידי אלקלעי כפי שהיו זכאים לעשות, ועל כן גם השימושים הייחודיים שעושים אטיה בחלקים מהרכוש המשותף אינם כדין ויש להפסיקם.

בחינה ביקורתית של טענות הצדדים ושל הרקע העובדתי מלמדת כי לא היו, וגם כיום אין, מחלוקות אמיתיות בין הצדדים בנוגע לחלק גדול מהשימושים הייחודיים שעשו ועושים גם בעת הזו הצדדים בחלקים מהרכוש המשותף. אטיה לא מחו מעולם כנגד עצם הקמת משטח העץ ("דק") בחלק האחורי של החצר הגובלת בבית אלקלעי, מהצד הימני כשפנינו של הרחוב, וכפי שכבר נכתב לא עתרו במפורש להסרתו אפילו במסגרת כתב התביעה. אלקלעי לא מחו מעולם עד להליכים שבפניי על קיומו של שער ועל השימוש הייחודי בחניה שעושים אטיה בחלק הקדמי של החצר שמשמאל לבית אטיה (כשפנינו אל הרחוב). אין כל סיבה לבטל או להורות על הפסקת שימושים אלה גם אם יש ממש בטענות בדבר ביטול ההסכמות שבין הצדדים. לטעמי, גם עצם הקמתו של השער החדש שבנו אלקלעי אינה עומדת במוקד האמיתי של הסכסוך שבין הצדדים, אלא העובדה שרק אלקלעי יכולים לפתוח את השער, דבר ששינה מכל וכל את המצב הקיים והפך את כל הרצועה הרחבה שתחילתה בשער וסיומה בקצה האחורי של החצר לרצועה שרק אלקלעי יכולים להשתמש בה, לפחות באופן מלא.

יתרה מכך: טענת אלקלעי כי ביטלו (או הביאו לכלל סיום) את ההסכמות לחלוקת השימוש בחלקים מהרכוש המשותף וייחוד השימוש בחלקים אלה למי מהצדדים, היא טענה שאין לישב בינה לבין דרך פעולתם של אלקלעי עצמם. ביטול ההסכמות מחייב תוצאה בה הופך השימוש ברכוש המשותף כולו (בהינתן העובדה שלא ניתן לדעת היכן מצויים כיום אותם שטחים של כ-7 מ"ר כל אחד האמורים להיות מוצמדים לכל יחידת דיור) להיות משותף אף הוא, כך שאין עוד למי מהצדדים זכות לשימוש ייחודי בחלק כלשהו של רכוש זה. אין ספק שאלקלעי אינם נוהגים כך – לא לפני הגשת התביעות ולא אחרי הגשתן. ההיפך הוא הנכון: הם נוהגים בשיטת "שלי – שלי, שלך – משותף". הם אינם חדלים מהשימוש הייחודי שתמיד עשו בחלק האחורי של החצר, והם ממשיכים להחזיק באופן בלעדי באמצעים לפתיחת השער החדש שבנו. הם גם ממשיכים להחנות את שתי המכוניות שברשותם כך שחלק מאחת מהן חורג ממחצית ה"מגרעת" אל עבר החלק הקדמי שלה, מתחת לחלון של דירת אטיה. דרך התנהלות זו אינה יכולה להתיישב עם ביטול אמיתי של ההסדרים שהיו קיימים, ביטול שתוצאתו היחידה חייבת להיות הפסקת כל שימוש ייחודי בכל חלק של הרכוש המשותף. לדעתי גם אין ספק שהם אינם מעוניינים בביטול אמיתי של כל ההסדרים לחלוקת השימוש ברכוש המשותף, שאך יגרום להפסדים לכל הצדדים מבלי שיהיה מי מהם שיפיק מכך תועלת כלשהי. אני סבור שמקרה בו שימוש בזכות לבטל או לסיים יחסים חוזיים יגרום בהכרח להפסדים לכל הצדדים, הוא מקרה מובהק של שימוש לרעה, או למצער בחוסר תום לב, בזכות האמורה, במיוחד כאשר הוא מצטרף לנסיבות הבאות: הוא נעשה לאחר שמי שבוחר לעשות כן פועל באופן חד צדדי לשינוי במצב הקיים; הוא נעשה באופן מיידי, ללא כל ארכה; וגם לאחר השימוש הנטען בזכות הביטול או הסיום, מי שבחר להשתמש בה אינו עושה דבר להפסקת קיומו של אותו חלק של ההסדרים שקיומם נוח לו, אף שלטענתו הביא לסיומם אולם הוא נוהג כאילו הם ממשיכים לחול. אין לקבל, אם כן, את הטענה כי אלקלעי הביאו לסיום ההסכמות שנהגו בין הצדדים עד לסכסוך.

גם עמדתם של אטיה אינה נקייה ממרכיבים שתום לב אינו עומד בבסיסם. כך הם מבקשים (מבלי לכתוב זאת במפורש בסכומיהם) שאופנוע או קטנוע של בנם יוכל להמשיך לחנות בחצר שמימין לבתי הצדדים (כפי שנעשה עד להקמת השער החדש על ידי אלקלעי), למרות שאין כל סיבה מוצדקת לכך שלא יחנה סמוך לרכבם של אטיה בחלק הקדמי של החצר שמשמאל לבתים. אין חולק כי בעת שההסכמות עליהם מתבססים אטיה באו לעולם, לא היה אופנוע ומכל מקום לא חנה בצד הימני. אין חולק גם שמעולם לא התבקשה הסכמת אלקלעי לחניית האופנוע בצד שמימין לבית אטיה. מכאן ששינויים חד-צדדיים הנובעים מהתפתחויות שונות באותן הסכמות, הם ראויים ומותרים בעיניהם של אטיה אולם זאת רק כל עוד הם משרתים את האינטרסים שלהם. יש לזכור עוד שאין גישה ישירה מהרחוב לחלק האחורי של החצר השמאלית, אף שאלקלעי עושים באותו חלק שימוש ייחודי. מכאן שגם בגישתם של אטיה יש מרכיב של "שלי – שלי, שלך – משותף": החלק הקדמי השמאלי בשימושם הייחודי ורק להם גישה אליו מהרחוב, ואילו בנוגע לחלק הקדמי ימני הם דורשים שתהיה גישה משותפת מהרחוב על פני כל החזית הפונה לרחוב. עוד העלו אטיה טענות שונות שלא היה מקום להעלותן כלל, כמו הטרוניה נגד שימוש של דיירי-משנה של אלקלעי, כהולכי רגל(!), בשביל המרוצף של הכניסה המשמש גם לכניסה לבית אטיה. זו טרוניה מופרכת, הנתפסת כקטנוניות גרידא.

מעל לצורך אוסיף כי ברור שכדי להביא לסיומם הסדרי חלוקת שימוש שחלו שנים רבות נדרשת הודעה מוקדמת סבירה. ברור שלא ניתנה כזו על ידי אלקלעי, שפשוט הקימו שער יום אחד ובכך שינו באופן מהותי מצב קיים ללא כל הודעה מוקדמת. גם מטעם זה אין בידי לקבל טענת הביטול שהעלו.

בנסיבות אלה דומה שאין מנוס מלהסתפק בעת הזו במתן סעדים ש"ינמיכו את הלהבות". תרופתם האמיתית של הצדדים אינה יכולה לבוא, לפחות בטווח הארוך, אלא בעריכת הסכם שיתוף חדש (ודומה שנכון יותר יהיה לדבר על תיקונים בתקנון הבית המשותף), לרבות רישום שלו. רק בדרך זו יינתן מענה מקיף לצרכים ולשימושים אשר יהיה לו גם תוקף קנייני והוא יחול, לכן, גם על מי שיבואו אי פעם בנעלי כל אחד מהצדדים בנכס. בדרך זו יושבח ערכן של יחידות שני הצדדים מאחר ויהיו הסדרים ברורים, מחייבים ובלתי הדירים של השימושים בחצרות המשותפות לרבות הצמדות, זכויות מעבר וכיוצא באלה. את כל אלה אין בית המשפט מוסמך או יכול לעשות, והדבר מצוי רק בידי בעלי הזכויות בבית המשותף.

הסעדים שמצאתי לנכון להורות עליהם מבוססים על התפיסה כי יש להקטין עד למינימום את השינויים במצב ששרר טרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים, תוך הימנעות ממתן סעדים שפגיעתם במי מהצדדים גדולה מהמינימום הנדרש לשם כך. דרך זו מבטאת יישום של דוקטרינת תום הלב, וכן שאיפה להקטין את המתח בין הצדדים אשר גם לאחר שיינתן פסק דין בעניינם ואף לאחר שפסק דין כזה ייעשה חלוט, ימשיכו להית שכנים ולהתגורר בשתי יחידות דיור צמודות הכלולות בבית משותף אחד.

לאור כל השיקולים הללו, ניתנים בזה הצווים הקבועים הבאים:

השער החדש שהקימו אלקלעי יישאר כפי שהוא והם לבדם אחראים לתחזוקתו ולתקינותו, אולם מחובתם למסור לאלתר לאטיה את האמצעים ו/או המידע הדרושים על מנת שאטיה יוכלו לפתוח ולסגור את השער. אטיה יחויבו לדאוג לכך שלא תינתן האפשרות להשתמש בשער ולפתוח אותו למי שאינו מתגורר דרך קבע בדירתם, וכן יחויבו לדאוג לכך שהשער יהיה סגור כל העת למעט באותם רגעים בהם ייפתח לצורך מעבר שלהם ושל בני ביתם המתגוררים עימם דרך קבע, בלבד.

אטיה ובני ביתם המתגוררים עימם דרך קבע רשאים להשתמש בחלק השביל שמהשער החדש ועד לאמצע ה"מגרעת", וזאת לצורך מעבר בלבד ומבלי להפריע לכניסה, יציאה וחניה של כלי רכב של אלקלעי בחלקו האחורי של אותו שביל או בחלק האחורי של החצר.

רכב מנועי דו גלגלי של אטיה או מי מבני משפחתם המגורר עימם דרך קבע לא יחנה בצד הימני של החצר (כשהפנים מופנות לרחוב), פרט לחניה שלא תחרוג מ"קו האמצע" של ה"מגרעת" ולא תפריע בדרך כלשהי לכניסה, יציאה וחניה של כלי רכב של אלקלעי. אין מניעה שרכב דו גלגלי כזה יחנה בסמוך לחניה שבה חונה כיום רכב של משפחת אטיה.

אלקלעי יחנו מכונית או מכוניות שבשימושם בחצר כך, ששום חלק של איזה מכלי רכב כאלה לא יחרוג מ"קו האמצע" של ה"מגרעת".