אטיאס נ' סיאם ואח'

פסק דין

1.רכבה של התובעת, הונדה סיוויק מספר רישוי 60-679-70 (להלן: "ההונדה"), נפגע וניזוק בתאונת דרכים שארעה ביום 5/6/11, בכביש 4, סמוך לקריון שבקרית ביאליק.

2.בתאונה הייתה מעורבת משאית מס' רישוי 54-936-68 (להלן: "המשאית"), שהייתה נהוגה בידי נתבע 1 (להלן: "הנתבע").

3.בעת אירוע התאונה הייתה המשאית מבוטחת אצל נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד ג', בשל נזקי רכוש.

4.בעת אירוע התאונה הייתה ההונדה מבוטחת בפוליסת ביטוח מקיף בחב' הביטוח מנורה (להלן: "מנורה"), אשר פיצתה את התובעת חלקית בגין הנזקים שנגרמו להונדה כתוצאה מהתאונה.

5.לטענת התובעת, התאונה אירעה באשמתו של הנתבע. לכן הגישה את התביעה שבפניי, בה היא עותרת לחייב את הנתבעים לפצותה בגין יתרת הנזקים (בגינם לא קיבלה פיצוי ממנורה) שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהתאונה, היינו: השתתפות עצמית, כינון, ירידת ערך ויתרת שכ"ט שמאי.

6.לטענת הנתבעים אירעה התאונה באשמתה של התובעת. לכן הם עותרים לדחות את התביעה.

הנתבעים גם חולקים על גובה הנזק הנטען.

7.בפניי שתי גירסאות באשר לאופן אירוע התאונה. כל צד והגירסה שלו, כפי שמועלית בכתב הטענות שהגיש.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הנהגים המעורבים בתאונה (התובעת והנתבע) ונתתי את דעתי למהות הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה ולמיקומם, אני מחליט להעדיף את גירסת התובעת על פני גירסת הנתבע, באשר לאופן אירוע התאונה. ראוי לציין שאילו היה ממש בטענת הנתבע לפיה ההונדה הגיח לפתע מנתיב השתלבות ביציאה מהקריון וסטה לנתיב נסיעת המשאית והתנגש בחלק הקדמי של המשאית, היה ההונדה אמור להיפגע בפינה הקדמית שמאלית. העובדה שההונדה נפגע בדופן שמאל ולא בפינה הקדמית שמאלית, תומכת בגירסת התובעת. מה גם שהתובעת השאירה עליי רושם אמין ואין לי סיבה לפקפק באמיתות גרסתה. לא כך הדבר לגבי הנתבע, שמסר בביהמ"ש גירסה שונה מזו שמסר לחוקר מטעם נתבעת 2. כפי שעולה ממוצג נ/2, אמר הנתבע לחוקר כי "הוא לא הבחין ברכב צד ג' (הוא ההונדה – מ.א) אך לטענתו לפתע שמע רעשים מצידו הימני קדמי של המשאית המבוטחת והוא עצר את נסיעתו ואז הבחין ברכב צד ג'..." (ההדגשות שלי – מ.א). בעדותו בביהמ"ש, לעומת זאת, אמר כי עובר לאירוע התאונה הבחין בהונדה "נותן וינקר" כדי לעקוף מוניות שעמדו בצד ימין.

אשר על כן, אני מקבל את גירסת התובעת וקובע כי התאונה אירעה באשמתו הבלעדית של הנתבע. לכן על הנתבעים לפצות את התובעת בגין יתרת הנזקים שגרמו לה כתוצאה מהתאונה.

8.על סמך הראיות שהובאו בפניי אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בסכום כולל של 3,935 ₪, כמפורט להלן:

השתתפות עצמית -1,870 ₪.

כינון-136 ₪.

הפרשי שכ"ט שמאי - 839 ₪.

ירידת ערך - 1,090 ₪.

אציין כי מסכים אני עם טענת הגב' כהן, נציגת נתבעת 2, כי מנורה צריכה הייתה לשלם לתובעת את מלוא שכ"ט השמאי, אולם אין אני מסכים עמה שבשל כך אין התובעת זכאית לתבוע את הפרשי שכ"ט השמאי מהנתבעים. אגב, בכך לא נגרם לנתבעים כל נזק, שכן אילו שילמה מנורה לתובעת את מלוא שכ"ט השמאי, הייתה מנורה תובעת סכום זה מהנתבעת, והנתבעת הייתה מחויבת לשלם סכום זה למנורה בפסק הבוררות שניתן בין שתי חברות הביטוח.

9.סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעים, הדדית, לשלם לתובעת את הסך של 3,935 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 22/4/13 ועד התשלום המלא בפועל.

כן אני מחייב את הנתבעים, הדדית, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ד תשרי תשע"ד, 18 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: