אחריות של מעסיקה בגין תקיפת עובד שלה בידי עובד אחר שלה

1. לתובע נגרם נזק גוף כאשר נפגע ביד ימין (לפחות) על ידי מסור עגול ("דיסק") במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן: המעסיקה). לטענתו הנתבע 2 ----- (להלן: הנתבע), שעבד עמו, תקף אותו עם המסור. הוא תובע את איימן, וכן תובע את המעסיקה בגין מעשיו של איימן, הן בגין אחריותה השילוחית הנטענת לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הן בטענה לאחריותה הנזיקית הישירה.

2. הנתבע הועמד לדין פלילי בגין האירוע מושא התביעה, ועל-פי האמור בפסק הדין באותו הליך, הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – פציעה כשהעבריין מזויין (---------)). התובע הגיש בתביעה דנן את הכרעת הדין מההליך הפלילי, ואת כתב האישום המתוקן שבבסיסה, מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בנסיבות של הודאה בכתב אישום, עובדות כתב האישום מהוות הקביעות והממצאים בהכרעת הדין כאמור בסעיף הנזכר ("...מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על-פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחת כלפיו, ובשל כך בגדר ה'ממצאים' שבפסק הדין..." (ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 331 (1987)).

3. הנתבע טען בעדותו בפניי כי הוא לא הודה בהליך הפלילי (פרוטוקול 29.11.2018 ע' 47 ש' 18). דא עקא, הצדדים הגישו בהסכמה את כל המסמכים שצורפו לתחשיבי הנזק כראיה במשפט (פרוטוקול 19.11.2018 ע' 3 ש' 25-26); מסמכים אלה כוללים את הפרוטוקול מההליך הפלילי. בפרוטוקול ההליך הפלילי, לא זו בלבד ש"ב"כ הנאשם" מסר כי הנתבע דכאן מודה בכתב האישום, אלא כתוב מפיו של הנתבע עצמו "הנאשם: אני מאשר את דברי הסניגור. אני מודע לאמור בכתב האישום המתוקן, מבין את תוכנו ומודה בעובדות המפורטות בו" (נספח 2 לתחשיב הנזק מטעם התובע, שהוא פרוטוקול בהליך הפלילי מיום 11.11.2015, ע' 11 ש' 21-22). על כל אלה: פרוטוקול הדיון בהליך הפלילי של הנתבע, כפרוטוקול דיון בבית המשפט, מהווה "תעודת ציבורית" לפי סעיפים 29, 32 ו-34 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (ראו ע"פ 135/50 י"מ נ' פרידמן, פ"ד ג' 567, 575 (1951); בד"מ 2461/05 שרת המשפטים נ' כהן, פ"ד ס(1) 403, 443 (2005); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 637 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)).  בסיכומיו, אף אישר הנתבע כי הודה בהליך הפלילי (פרוטוקול 29.11.2018 ע' 56 ש' 19).  

4. הנתבעים הפנו לכך שלפי נוסחו של סעיף 42א הנזכר לפקודת הראיות, מעמדם הראייתי בהליך אזרחי זה של הממצאים והמסקנות מפסק דין מרשיע כאמור באותו סעיף הוא מעמד של "ראיה לכאורה", והם רשאים לנסות להפריך אותם. כן טענו הם, כי אף אם הממצאים והמסקנות בפסק הדין הפלילי לא הופרכו בפניי, אין מניעה שהנתבעים יוכיחו עובדות נוספות, המשליכות על שאלת אחריותם כלפי התובע בעילה אזרחית.

5. המעסיקה טענה, כי אף אם הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין הפלילי מחייבים את איימן הנתבע, הם אינם מחייבים אותה, שכן היא לא היתה צד להליך הפלילי. אדחה טענה זו כבר כאן, שכן התובע לא הפנה לקביעות ולממצאים בפסק הדין הפלילי מכוח דוקטרינת מעשה בית דין, על הדרישה שבה להדדיות הצדדים בשני ההליכים; התובע הפנה אל הקביעות והממצאים הללו לפי סעיף 42א לפקודת הראיות. סעיף זה אינו קובע כי הקביעות והממצאים בהכרעת הדין יהיו ראיה לכאורה במשפט אזרחי רק כלפי מי שהיה צד להליך הפלילי; כל דרישתו של סעיף 42א בענין זהותם של צדדים היא בכך שהנאשם (או חליפו וכיוצ"ב) הוא צד בהליך האזרחי (הקביעות והממצאים מהכרעת הדין יהיו ראיה לכאורה בהליך האזרחי "אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי").

6. אקדים מסקנה לניתוח בענין נסיבות האירוע: הבאת ראיות לסתור את הקביעות והממצאים בהכרעת הדין בענין הנתבע מותנית במתן רשות בידי בית המשפט לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות; אולם אף אילו הייתי נותן כזו, לא מצאתי כי העובדות בכתב האישום המתוקן, המהוות את הקביעות והממצאים בהכרעת הדין הפלילי, הופרכו. גם לא מצאתי כי הנתבעים הוכיחו עובדות החיצוניות לעובדות כתב האישום המתוקן שיש בהן כדי לגרוע מהמסקנה שאיימן הנתבע ביצע כלפי התובע את עוולת התקיפה כנטען בכתב התביעה (פס' 18 לכתב התביעה).

הקביעות והממצאים בהכרעת הדין לא הופרכו

7. עובדות כתב האישום המתוקן (ת/15), שהן כאמור הקביעות והממצאים בהכרעת הדין הפלילי, הן כדלקמן:

"1. בעת הרלבנטית לכתב האישום עבדו הנאשם ו[התובע דכאן – ד"ק] (להלן: 'המתלונן') בחברת "------".

• העובדות: