אחריות חברת נסיעות

היקף אחריותה של חברת נסיעות המארגנת טיולים בחו"ל, כלפי המטיילים המשתתפים בהם, היא השאלה בתיק זה.

הנתבעת מס' 1 ארגנה טיול ליפן, אשר בו השתתפה גם התובעת, הנתבעת 2- מבטחתה.

הטיול התקיים בין התאריכים 03/04/07-13/04/07. התובעת ובעלה מר יעקב שפריר השתתפו בטיול זה.

העיר הראשונה בה טיילו משתתפי הטיול הייתה טוקיו.

בתאריך 06/04/07, בשעות הבוקר המוקדמות, התובעת מעדה ונפלה ארצה לאחר שלטענתה, רגלה נתקלה במכשול, וכתוצאה מכך נחבלה בפניה ובכתפה הימנית.

הפגיעה העיקרית, כפי שהתברר מהמסמכים הרפואיים של בית החולים ביפן, ומהטיפול אותה קיבלה התובעת לאחר שובה ארצה, היא שבר בכתפתה הימנית בעצם הזרוע. כתוצאה מכך ולמרות שהשבר התחבר בעמדה משביעת רצון, כפי שעולה מחוו"ד של דר' וויס, המומחה מטעם התובעת, ולמרות טיפול פיזיותרפי שקיבלה, נשארה התובעת מוגבלת בתנועות הכתף עד לגובה השכם, ועל כן קבע דר' וייס, כי נותרה לה נכות בשיעור 15%.

הנתבעת הסכימה, כי אכן זהו שיעור הנכות של התובעת.

התובעת סבורה, כי נגרמו לה נזקים רבים, פרט לנזקי הגוף, עגמת נפש וסבל במשך כל הטיול, גם הפסדי השתכרות בתקופת אי הכושר והפסדי כושר השתכרות לעתיד. התובעת היא מנהלת חשבונות, וזמן קצר לפני הטיול פתחה קליניקה לדיקור סיני-רפלקסולוגיה, מקצוע בו לא תוכל לעסוק יותר לאור מגבלותיה.

התובעת סבורה, כי הנתבעת 1 אחראית לנזקיה, שכן נהגה כלפיה ברשלנות.

במה דברים אמורים?

לגרסת התובעת, אשר אושרה על-ידי הנתבעת, הובטח תחילה עם ההרשמה לטיול, כי כל הקבוצה תתארח בטוקיו, במלון "גרנד הוטל טוקיו".

ימים ספורים לפני היציאה לטיול, לאחר שכבר שולמה תמורתו, התברר, כי הנתבעת החליטה, כי שני זוגות וביניהם משפחת שפריר ילונו במלון אחר, ששמו CELESTINE HOTEL. הובטח לתובעת ולמשפחה השנייה (שהיא משפחת זלאיט כפי שהתברר), כי בכל בוקר יאסוף אותם אוטובוס התיירים מהמלון בו הם ילונו ואף ישיבם לאותו מלון, ולכן לא יהיה הבדל ביניהם לבין שאר הקבוצה.

ביום הראשון לטיול אכן קוימה ההבטחה, לעומת זאת ביום השני, בחצות הלילה עם סיום הפעילות, הודיע המדריך לשתי המשפחות, כי עליהן להגיע למחרת בבוקר בשעה 5:00 באופן עצמאי למלון בו שוכנת הקבוצה ליציאה מסודרת לסיור בשוק הדגים.

דבריו של המדריך, לגרסתה של התובעת, היו כדלקמן: " חבל שכל הקבוצה תקום מוקדם ותגיע לאסוף אותנו מהמלון אז עדיף שנגיע רגלית למלון הקבוצה". אמירה זו נתמכה בעדויותיהם של בעלה של התובעת, מר יעקב שפריר והגב' זלאיט אילנה.

למחרת לפנות בוקר, כאשר עדיין חשכה, פסעו משפחות שפריר וזלאיט לכיוון מלון "גרנד הוטל", מרחק שני רחובות. רגלה של התובעת נתקלה במכשול, היא מעדה, נפלה ונחבלה כמתואר לעיל.

בכתב התביעה ייחסה התובעת לנתבעת התנהגות בחוסר זהירות, וזו אשר גרמה לה לנזקים. פירוט סעיפי הרשלנות בסעיף 16 לכתב התביעה, עומדים בעיקר על עניין הפרדת המטיילים בין שני מלונות, הגדלת מספר המשתתפים בטיול בניגוד להתחייבות, אי מילוי ההתחייבות כי אוטובוס התיירים יאסוף אותם מידי יום ואי דאגה לכך שהמדריך יאסוף אותם מידי יום. בנוסף נטען, כי ניתנה לתובעת הוראה ללכת בדרך מסוכנת בשעות חשכה, ללא הדרכה וגרמה לה לסיכון מיותר.

בסיכומיה התובעת, לא חזרה על טענות רשלנות כגורם לנזקים, אלא טענה להפרת חובה חקוקה, דהיינו הנתבעת לא מילאה אחרי חובתה, לפי סעיף 2א' לתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות) תשס"ג - 2003, וכן לפי סעיף 8 לתקנות שירותי התיירות (סוכנויות), התשס"א - 2000, המונה רשימה ארוכה המהווה מהו גילוי נאוות בחבילות תיור.

התובעת טוענת, כי אילו מסרה הנתבעת את כל המידע שהסתבר בדיעבד, דהיינו שמפרידים אותה מכל הקבוצה, שאוטובוס לא יבוא לאסוף אותם לסיור בשוק הדגים, כי יצטרכו להיזקק למוניות, ויצטרכו להגיע רגלית למלון כדי להצטרף לסיור בשוק הדגים, הרי הם לא היו מסכימים לצאת לטיול כזה, על אחת כמה וכמה אילו היו ידועים, כי יאלצו בשעת בוקר מוקדמת לצעוד ברגל, לאחר פעילות לילה שהסתיימה בחצות, ברחובות טוקיו ובחשכה.

חוק נוסף אליו מפנה התובעת, הוא חוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1987, סעיף 17א', לפיו עוסק צריך לספק ללקוח ידע אודות המחיר המלא, לרבות כל תשלום אחר הנלווה לרכישת השירות, כאשר ללקוח אין אפשרות מעשית לוותר עליו. כאן הכוונה לעניין המוניות בהן נסעו המטיילים, כפי שהתברר במהלך המשפט, לשוק הדגים, נושא לגביו לא נמסר להם מידע קודם לכן.