אחריות המעביד לכספים השמורים בקופת הגמל ומנוהלים על ידי קופת הגמל

השופט יגאל פליטמן

1.         פתח דבר

לפנינו שני ערעורים על החלטה ופסק דין חלקי בעניין משיבות 1 ו - 3 של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת אביטל רימון - קפלן; עב 4197/98), בו נדחתה טענת המערער בתיק ע"ע 716/05, מר יעקב הברפלד (להלן:" המערער"), להכיר באחריות ישירה של מעבידתו לשעבר, היא משיבה 1, תוצרת מזון ישראלית בע"מ (להלן: " תמ"י"), לכספים השמורים בקופת הגמל ומנוהלים על ידי קופת הגמל. זאת בשל היעדר עילה והיעדר יריבות בין הצדדים ומפאת התיישנות. עוד נדחתה בקשת המדינה, המערערת בתיק ע"ע 705/05 (להלן:"ה מדינה"), לדחיית התובענה נגדה.

2.         הרקע העובדתי

א.                  המערער הועסק על ידי תמ"י מיום 1.7.66-31.7.71. במסגרת תנאי העבודה הפרישה תמ"י עבור המערער, בתקופת עבודתו האמורה, כספים לקופת תגמולים בשם קרן תגמולים בלו בנד בע"מ, היא משיבה 2 (להלן:" קרן התגמולים").

ב.         קרן התגמולים פורקה בשנת 1978 או בסמוך לכך ונכסיה הועברו לקופת הגמל "תמר" המנוהלת על ידי חברת דיסקונט קופות גמל בע"מ (להלן:" קופת תמר")

ג.         עם סיום עבודת המערער בתמ"י שילמה האחרונה למערער פיצויי פיטורים. המערער חתם על מסמך, מיום 30.9.71, לפיו עם קבלת הפיצויים לא תהיינה לו תביעות כלפי תמ"י.

ד.         לאחר עבודתו בתמ"י החל המערער לעבוד במפעל שמן. בשנת 1997, עת סיים המערער "עבודתו הסדירה בתעשיית השמנים" פנה המערער לבירור זכויותיו הפנסיוניות. או אז התברר לו, לטענתו, כי הכספים שנמצאו בקרן תגמולים אינם בנמצא וכי גם הכספים אשר נצברו במבטחים, עבור תקופת עבודה של שנתיים שקדמה לעבודתו בתמ"י, אשר לטענת המערער הועברו לקרן תגמולים, אינם בנמצא.

3.         בפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע כדלקמן:

א.                 בית הדין קמא דחה את טענת המערער לפיה המעביד אחראי באופן ישיר, לאחר סיום יחסי עובד ומעביד, לשלומם של הכספים המנוהלים על ידי קופת הגמל, אשר הופרשו כסדרם ובמועדם על ידי המעביד, וזאת רק בשל היות המעביד צד להסכם עבודה על פיו הופרשו הכספים ובהינתן כי מטרת ההסכם הייתה להבטיח לעובד כספים לעת זקנה. בית הדין קמא קבע כי פירושה המעשי של בקשת המערער הינה הרחבת אחריות המעביד עד מעבר לגדר האפשרי והסביר.

      בית הדין קמא לא קיבל טענת המערער לפיה ניתן להסיק מפסק הדין בעניין ס"ק 5/03 בש"א 323/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' התאחדות התעשיינים בישראל ואח', עבודה ארצי כרך       לג(59) 38 (להלן:" פרשת התאחדות התעשיינים"), כי לעובד קמה עילה כלפי מעבידו לדרוש את קיומה של התוכניות הפנסיונית.

ב.       בית הדין קמא דחה את טענת המערער לפיה קיימת יריבות ישירה בינו לבין תמ"י מן הטעם כי האחרונה רכשה זכויות פנסיוניות רטרואקטיביות עבור עובדיה מספר שנים לאחר מועד סיום עבודת המערער בתמ"י. בית הדין קבע כי לא ברור בכלל כיצד יכול מעביד לשעבר ליתן הוראה כלשהי לקופת גמל לעשות פעולה בכספים לאחר שהעובד סיים עבודתו. עוד דחה בית הדין קמא את טענת המערער לפיה קמה למערער עילת תביעה ישירה נגד תמ"י לאור התחייבות נציגיה כי הכספים שהופרשו לקרן התגמולים ישמשו את המערער לעת זקנתו. זאת מן הטעם כי משיצאו הכספים משליטת המעביד לא קמה עילת תביעה ישירה לעובד רק מעצם הצהרת נציגי המעביד.

ג.        בית הדין קמא קבע כי טענת המערער לפיה קרן התגמולים נוהלה ונשלטה בלעדית או גם על ידי תמ"י, דינה להידחות ממספר טעמים. ראשית מן הטעם כי המערער נמנע מלעשות את המינימום האפשרי הנדרש על מנת להתחיל לבסס עילת תביעה אף לאחר שהותר לו לתקן את כתב תביעתו. נקבע כי בית הדין אינו יכול להסתפק בהשערות כאשר אלו מתייחסות לעובדת יסוד על פיה מבקש המערער להשתית העילה. שנית, מן הטעם כי המערער לא הניח תשתית משפטית לקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית בה חבה תמ"י כלפיו. בית הדין קמא דחה את טענת המערער, המבוססת על אחריות שילוחית של מעביד לעוולה נזיקית שביצעו עובדיו כלפי המערער, בשל היעדר סמכות.

ד.       בית הדין קבע כי יש לדחות התובענה נגד תמ"י אף בשל התיישנות התובענה. בית הדין קמא דחה טענת המערער לפיה עילת התביעה כלפי תמ"י יכלה להיוולד רק במועד יציאתו ממעגל העבודה השכיר, קרי בשנת 1997. בית הדין קבע כי עילת התביעה של המערער נולדה במועד בו, לשיטת המערער, רכשה תמ"י זכויות פנסיוניות רטרואקטיביות עבור עובדיה, קרי תחילת שנות השמונים או במועד בו נעלמו הכספים, ככל שנעלמו, הוא לכל המאוחר מועד פירוקה של קרן התגמולים, בשנת 1978 או בסמוך לכך.

ה.      בית הדין קמא קבע כי לא נתקיימו התנאים לפיהם נעצר מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. בפסק הדין נקבע כי אף בהתעלם ממחדלו של המערער, לפיו נושא המרמה או ההונאה לא נטען בכתב התביעה ואף לא בכתב התביעה המתוקן ולכן דינו להידחות, הרי שאין להחיל במקרה שלפנינו את החריג, הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן:" חוק ההתיישנות") העוסק במרמה או הונאה. בית הדין קבע כי המערער יכל היה להעריך כי הסיבה להיעלמות הכספים הינה בשל תרמית או הונאה גם בסמוך להתרחשות המקרה.

ו.        בנוסף דחה בית הדין את טענת המערער לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו מרוץ ההתיישנות ייעצר במועד בו נודעו למערער העובדות המהוות את עילת התובענה. בית הדין קבע כי המערער יכל, בזהירות סבירה, להיוודע למועד בו פעלה תמ"י כפי המיוחס לה, בין היתר באמצעות  בדיקה בדו"חות קרן התגמולים.

ז.        בית הדין דחה את בקשת המדינה לדחות את תביעת המערער כנגדה על הסף בהיעדר סמכות לדון בתביעה, בהיעדר עילה ועקב אי פירוט החובות החקוקות. בית הדין קבע כי לאור מהות העניין, מהות העילה וזהות הצדדים הרי שדין התביעה, ככל שהיא מכוונת כלפי המדינה, בתפקידה כמפקח על הכספים שהופקו לקופת הגמל, להתברר בבית הדין לעבודה.

4.         עיקר טענות הצדדים במסגרת הערעורים שלפנינו

א. עיקר טענות המערער: