אחמידי נ' רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום

1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 6.12.2017 (ע"א 4571-12-17, השופטת הבכירה ש' דברת), ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית משפט השלום בבאר שבע ביום 13.10.2017 (ה"פ 42645-08-17, השופט י' ברוזה).

רקע והליכים קודמים

2. מקורן של הבקשות שבפני בהליכי פיקוח הנוגעים למבנה בישוב אבו תלול, שבו מתגורר שבט אל אעצם. להשלמת התמונה יצוין כבר עתה שנטען – וכך נקבע בפסקי דין של הערכאות הקודמות – כי המבנה ממוקם בגוש 1000151 המצוי בהליכי הסדר, וכי עוד בשנת 1973 הגיש סבה של המבקשת תביעת בעלות שנסבה על המקרקעין שעליהם ניצב המבנה (להלן: המקרקעין) אך זו לא הוכרעה (מטעמים שלא הובהרו).

3. ביום 13.3.2017 סייר פקח של רשות מקרקעי ישראל, היא המשיבה, בסביבת המקרקעין והבחין במבנה, שהיה מצוי בשלבי בניה. הפקח, שסבר כי מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, מילא והדביק על המבנה טופס התראה, שכלל דרישה לסילוק ידה של המבקשת מהמקרקעין, והודעה כי בכוונתה של המשיבה לפעול לפינויים. בהמשך לכך, ביום 29.3.2017 הגיש הפקח תלונה במשטרה על הפלישה, וביום 8.6.2017 הוצא צו לסילוק יד מהמבנה ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשנ"א-1981 (להלן בהתאמה: הצו ו-חוק מקרקעי ציבור). הצו הודבק למבנה ביום 12.6.2017, בעת שלא נכח איש במקום.

4. ביום 15.8.2017 הגיעו למבנה נציגי המשטרה על מנת להתריע על הצורך בפינוי. בשלב זה, פנתה המבקשת למשיבה על מנת לבטל את הצו, אולם בקשתה נדחתה.

5.  בהמשך לכך, המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה במתכונת של המרצת פתיחה לביטול הצו. בעיקרו של דבר, טענה המבקשת כי היא מחזיקה בזכויות במקרקעין מתוקף תביעת הבעלות שהוגשה על ידי סבה המנוח, כך נטען, כבר בשנת 1973. כמו כן, המבקשת טענה כי המבנה משמש למגורי משפחתה מאז ילדותה, וכי עבודות הבניה שבגינן הוצא הצו היו בעלות אופי של שיפוץ המבנה הקיים. על כן, לשיטת המבקשת לא התקיימו במקרה זה התנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור להוצאת צו (המגבילים את משך הזמן שבו ניתן לפעול ממועד התפיסה). מנגד, טענה המשיבה, בעיקרו של דבר, כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח בעלות בקרקע, וכי אפילו אם תתקבל טענתה כי אך שיפצה מבנה קיים – עדיין מדובר בבניה בלתי חוקית.

6. ביום 13.10.2017 דחה בית משפט השלום את התביעה שהגישה המבקשת, בקבעו כי תביעת הבעלות שהגיש סבה של המבקשת בשנת 1973 ולא הוכרעה אינה  מקימה כשלעצמה זכויות בקרקע, ומדובר אפוא במקרקעי ציבור. כמו כן, לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפניו, ובכלל זאת תצלומי אוויר, דחה בית משפט השלום את טענתה של המבקשת כי אין מדובר בבניה חדשה אלא בשיפוץ מבנה קיים. בית משפט השלום הורה למבקשת לפנות את המבנה עד ליום 1.12.2017, וכן קבע כי אם לא תעשה כן תוכל המשיבה לבצע את הצו בתוך 60 ימים מאותו מועד.

7. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום, ובד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע של צו הפינוי עד להכרעה בערעור. ביום 6.12.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת "נמוכים ביותר" נוכח התרשמותו כי החלטתו של בית משפט השלום מעוגנת היטב בהוראות החוק ומבוססת על התשתית הראייתית שהוצגה בפניו. משקבע כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר, לא מצא בית המשפט המחוזי כי יש מקום להידרש למאזן הנוחות. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי הגם שהנזק הצפוי למבקשת מהריסת ביתה הוא גדול, הרי שבמקרים מסוג זה יש ליתן משקל גם לאינטרס הציבורי בשמירה על מקרקעי ציבור ובמניעת פלישה אליהם שלא כדין. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי גם בעובדה שהמבקשת עשתה דין לעצמה בכך שהגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע שלושה ימים לאחר שחלף מועד הפינוי שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום יש כדי להטות את הכף נגד מתן הסעד המבוקש.

8. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 13.12.2017 דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר שהגישה המבקשת בקבעו כי אין היא מחדשת בהשוואה לטענות שכבר הועלו בבקשה לעיכוב ביצוע.