אחמד חליל נסאר נ' מ.מ מג'דאל כרום-עיריית אל שאעור

החלטה

בפניי בקשת התובע לביטול פסק הדין מיום 16/6/09, אשר פיו נמחקה התביעה ללא צו להוצאות עקב אי הופעה לקדם משפט שהיה קבוע במועד הנ"ל.

בפסק הדין הנ"ל ציינתי כי מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2005 מבלי שהתקיים ולו דיון אחד בנוכחות ב"כ הצדדים, וזאת נוכח בקשות "חוזרות ונשנות" לדחיית הדיון.

גם הדיון בבקשה לביטול פסק הדין שהגיש התובע התנהל בעצלתיים עד שהוריתי על מחיקת בקשה זו. התובע עתר לביטול ההחלטה המוחקת את הבקשה לביטול פסק הדין, ולאחר שנתתי את דעתי לטענות, הוריתי על קבלת הבקשה בכפוף לתשלום הוצאות לאוצר המדינה.

כעת, חזר הדיון שבפנינו לבקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 16/6/09.

זה עתה סיימתי לשמוע את הדיון במחלוקת זו בבית המשפט, ודחיתי למתן החלטה אשר תישלח אל הצדדים בדואר.

לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים, נחה דעתי לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, ולהותיר את פסק הדין מיום 16/6/09 על כנו.

מחדלי התובע לאורך כל הדרך גרמו לבזבוז ניכר של זמן בית המשפט, כאשר הרושם הבולט היה שהוא אינו עושה את הדרוש ממנו לקידום בירור תביעתו. יחד עם זאת, אין זה הנימוק היחידי, וגם לא העיקרי, שהביא אותי למסקנה לדחיית הבקשה לביטול פסק הדין. נחה דעתי לקבוע כי ביטול פסק הדין לא יועיל לתובע, שכן אין סיכוי לקבל את תביעתו כהווייתה.

טענת התובע העיקרית בכתב תביעתו הינה שהוא הגיע להסכם עם ראש המועצה דאז לפיו תמורת תשלום כספי מסוים תימחקנה כל החובות בגין ארנונה לשנים עד וכולל שנת 2000. טענה זו נסמכת על מכתב שכתב ראש המועצה דאז בכתב ידו ואשר צורף לכתב התביעה. טענה זו של התובע נסתרת מתוך המכתב עצמו, ועל כן הבסיס שהתובע נשען עליו בתמיכה לעילת התביעה נופל.

התרגום המדויק של המסמך בכתב יד בערבית שצורף לתביעת התובע מלמד כי ראש המועצה דאז מבהיר לתובע, בעניין חובו אצל המועצה המקומית מג'ד אל כרום, כדלקמן:

"הנני להביא לידיעתכם כי במרוצת חודש מרץ ייקבע הסכום הסופי לתשלום בכל הקשור לחשבונכם אצל הרשות המקומית. אין מניעה אצלנו כי אחד התושבים ישלם את הסכום או חלק ממנו במקומכם וכי הוא יזכה לקיזוז מחשבונו של אותו תושב אצל הרשות המקומית, ובלבד שהסכום לא יעבור את הסך 20,000 ₪".

התובע טוען כי הפרשנות של מכתב ראש המועצה הנ"ל הינו שאם התובע ישלם, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, למועצה המקומית סכום "לא מוגדר" אך אינו חורג מהסך 20,000 ₪, כי אז יופטר התובע מכל חובותיו למועצה עד וכולל שנת 2000.

לפרשנות זו אין לה כל בסיס הן לאור הטקסט הנ"ל והן לאור הגיונם של הדברים.

ראשית יצוין כי לא יעלה על הדעת שחובותיו של התובע בסכום של עשרות אלפי שקלים יימחקו ובלבד שהתובע ישלם "סכום כלשהו" שאינו עובר את הסך 20,000 ₪. כך למשל, אימוץ פרשנות זו, כפי שהתובע מבקש לעשות, יכול להביא למצב שבו התובע ישלם סך 500 ₪ (או 1,000 ₪, ככל העולה על רוחו) למועצה, ואז יופטר מכל חובותיו.

שנית, הפרשנות אשר עולה מהטקסט שצוטט לעי הינה שסכום הקיזוז, לו יהא זכאי התושב האחר אשר ישלמו במקום התובע, סכום זה לא יחרוג מסך 20,000 ₪. הדבר מתיישב עם סיומת המכתב לפיה אותו תושב יהא זכאי לקיזוז סכום זה מחשבונו האישי אצל המועצה המקומית.

שלישית, תוכן מכתבו של ראש המועצה דאז מביא למצב שתושב ישלם עבור התובע סכום מסוים וסכום זה יפעל בשני הכיוונים: יביא למחיקת חובותיו של התובע אצל המועצה המקומית ובאותה נשימה גם יקוזז מחובותיו של אותו תושב. אין הדעת סובלת פרשנות זו.

מעבר לאמור לעיל יש להוסיף ולציין כי ספק רב אם קיימת סמכות לראש המועצה דאז להבטיח את אשר "הבטיח" לתובע (לטענתו).

סוף דבר: נחה דעתי לקבוע כי אין בידי התובע להוכיח את מרכיבי תביעתו, ואין לו סיכוי לזכות בסעד המבוקש על ידו.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 16/6/09 ומותיר אותו על כנו.

נחה דעתי שלא להוסיף צו להוצאות.