אחים שגראוי ייזום ובניה בע''מ ואח' נ' גרניט (1992) החברה הצפונית לייצור ושיווק מוצרי בני

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה מיום 13.3.13 בתא"מ 18908-12-10 (כב' השופטת רויטל באום), אשר קיבלה את תביעת המשיבה ופסקה לה בגין הפרת הסכם, פיצויים בסך 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל וכן 2,500 ₪ הוצאות משפט ו- 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד.

המשיבה הגישה נגד המערערים תביעה בסדר דין מהיר לפיצוי בגין "הפסד רווח הצפוי לה מהסכם", שלטענתה הפרו המערערים, סך 35,000 ₪, "כ 30% מהשווי המוערך של ההסכם". בתביעתה טענה המשיבה כי בין הצדדים נכרת הסכם לפיו הזמינה מערערת 1 (החברה) מהמשיבה אספקת ארונות מתכת להתקנה בפרויקט שביצעה החברה עבור צד ג'. היקף העבודה המוזמנת היה כ- 110,000 ₪. מערער 2 ערב להסכם. החברה הפרה את ההסכם.

המערערים/הנתבעים חלקו על קיומו של הסכם בין הצדדים, טענו שמדובר בהצעה שלא השתכללה להסכם "ומכאן לא נגרם לתובעת כל נזק, כשם שלא היה כל קשר בין הנזק הנטען – המוכחש לבין הפרת הסכם כלשהו, והיה על התובעת לפעול להקטנת נזקיה ולא לשבת בחיבוקי ידיים" – לשון סעיף 7 לכתב ההגנה.

בית משפט קמא קבע כי בין הצדדים אכן נכרת הסכם מחייב לפיו הוזמנה עבודה בהיקף כאמור לעיל וכי מערער 2 ערב להסכם, המערערים הפרו את ההסכם ולאחר שהמשיבה המציאה להם דוגמה, הם כרתו הסכם עם אחרים. בית משפט קמא קיבל את עדותו של מנהל המשיבה שציין בתצהירו כי הרווח שהיה צפוי למשיבה לו ההסכם היה מבוצע, הינו בשיעור כ- 30% מהיקף העבודה, קרי 35,000 ₪. בית משפט קמא ציין בפסק הדין כי פירוט חישוב הרווח לא הובא בתצהיר מטעם התובעת (המשיבה) אולם בסופו של הליך, משעד המשיבה נשאל מפורשות הוא הבהיר את הדברים "באופן מפורט וברור" ואף הציג את מוצג ת/3, המשלים הוכחת טענותיו. בית משפט קמא קבע כי הסבריו ברורים "ואני מקבלת את טענתו שאין צורך להיות רו"ח לצורך כך". עוד קבע "מקובלים עלי הסבריו של עד התובעת בדבר צורת עבודתה של התובעת, אשר גם עליה נשאל בחקירתו הנגדית... אני מקבלת את ההסבר המפורט... וקובעת כי התובעת אמנם הוכיחה, שניזוקה כתוצאה מהפרת ההסכם ע"י הנתבעים בסך של 35,000 ₪ לפחות".

בהודעת הערעור שבו המערערים וטענו כי המסמך הנושא כותרת "הסכם" הינו רק הצעת מחיר וכי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב.

בדיון בפניי ב"כ המערערים לא חזר על טענות אלו והסכים כי הערעור הינו רק בטענה שהמשיבה לא הוכיחה שנגרם לה נזק, לא הוכיחה שיעורו של הנזק ולכן לטעמו, לא היה מקום לפסוק למשיבה פיצויים כלשהם.

המערערים הפנו לפסיקה לפיה על התובע מוטל הנטל להוכיח את שיעור הנזק ומשמדובר בנזק שניתן להוכיחו, אין מקום שבית המשפט יפסוק עפ"י אומדן. לטענתם לא היה מקום שבית המשפט יסתמך על המסמך ת/3 שאיננו ברור, איננו נתמך במסמכים. לא הובאו ראיות לעלויות שטען מנהל המשיבה. בתצהיר מטעם המשיבה נטענה טענה כוללנית, בלתי מפורטת ושלא הוכחה, לעניין הנזק. לא הובאו ראיות לחישוב הנזק. עוד נטען כי מנהל המשיבה הודה כי המשיבה השתמשה בפח, שהיה אמור לשמש לצורך ביצוע העבודה נשוא ההסכם, לצורך פרוייקט אחר ולכן הנזק שנטען אינו הנזק שנגרם בפועל. כמו כן, משטוען בעל דין ל- 30% רווח לא ברור אם מדובר ברווח גולמי, תפעולי או רווח אחרי המס.

ב"כ המשיבה טען כי התביעה הייתה לפיצויי קיום וכי פיצוי זה משמעותו הרווח הצפוי למשיבה שנגזר מהיקף העבודה המוסכם. מנהל המשיבה הבהיר כי תחשיביה בכלל ובהסכם הנדון בפרט, בנויים על רווח של 30% ובחקירת הנגדית, לשאלות הסנגור הוסיף והבהיר את דבריו אלו ואף הפנה למסמך התומך בדבריו. עוד טען ב"כ המשיבה כי עדותו והסבריו של מנהלה התקבלו על ידי בימ"ש קמא שתפקידו לשמוע ולהעריך את העדויות שבאו בפניו וכי אין מקום שביהמ"ש יתערב בכך בערעור.

אכן לא מצאתי מקום להתערב בקביעות בימ"ש קמא. ככלל, ערכאת ערעור תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה דלמטה, רק במקרים חריגים ולא זה המקרה.

כזכור עיקר הדיון בבימ"ש קמא נסוב בשאלות אם בכלל נכרת הסכם ואלו ובצדק, אינן נשוא הערעור.

ברי כי על תובע להוכיח את מלוא רכיבי תביעתו, לרבות סוג וסכום הפיצויים המגיע לו עקב הפרת ההסכם. המשיבה תבעה פיצויי קיום.

הנטל המוטל על התובע פיצויים בגין אובדן רווח, הנו להציג הערכה סבירה של הרווח הצפוי.

הנפגע מהפרת הסכם יוצא ידי חובתו במתן הערכה הגיונית ובהבהרת הראיות התומכות בה.

ובהתאמה, טען מנהל המשיבה בתצהירו מה שיעור הרווח שהיה צפוי ובעדותו בביהמ"ש, הבהיר את עלויות התקורות המסוימות לצורך ביצוע העבודה, להבדיל מהוצאות כלליות (שכר עבודה והוצאות תפעול) ואת הרווח שהיה צפוי. בסופו של דבר, במהלך הדיון אף הוסיף והבהיר על אילו נתונים בנויה הערכתו, (המסמך הוגש ללא התנגדות ב"כ המערערים ואף לבקשתו) ואף הסברים אלו התקבלו על ידי בימ"ש קמא. מנהל המשיבה הבהיר כי עקב אי ביצוע העבודה הנדונה, לא נחסכו למשיבה הוצאות שכר עבודה או הוצאות דומות והסברו שהינו אכן סביר, התקבל ובצדק, על דעת בימ"ש קמא. כיוון שבחישוב הרווח, הופחת מחיר החומר הגולמי (הפח), אין נפקא מינה שנעשה בפח שימוש לצורך פרוייקט אחר. אילו הייתה המשיבה תובעת את עלות הפח, הייתה נפקות, לכך שנעשה באתו פח שימוש לצורך עבודה אחרת.

כפי שהבהיר ב"כ המשיבה בעיקרי הטיעון, לו היה ההסכם מקויים, לאחר ניכוי העלויות לצורך ביצוע ההסכם הספציפי, היה נותר בידי המשיבה סך של 35,000 ₪, "אותו הייתה מכניסה למאזן ההכנסות שלה", וזהו הסכום הנתבע.

אין ספק כי המשיבה אמורה לדווח לרשויות המס על פיצוי אובדן רווח מעבודה וכי סכום זה אמור להיכלל ב"במאזן ההכנסות שלה". לפיכך ממילא תיאלץ להפריש מתוך פיצוי בגין רווח שקיבלה, את המס הנדרש ולא היה מקום להפחית סכום זה מהסכום בו חויבו המערערים.

לפיכך הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבה הוצאות הערעור ושכ"ט בסך 10,000 ₪.

הסכום יועבר למשיבה מתוך הפיקדון שהפקידו המערערים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: