אחים זילברברג בעמ ואח' נ' מועצה מקומית עמק המעיינות- מחלקת גביה ואח'

החלטה

רקע

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני שבמסגרתו ייאסר על המשיבות או מי מהן לתפוס, לפעול, או לעקל את פרטי הציוד המפורט בבקשה. על פי האמור בבקשה, מדובר "בעיקר בציוד חציבה הכולל מערכי גריסה וניפוי, מתקן שטיפה, מאזני גשר וכיוצ"ב" (להלן: "הציוד"). בד בבד עם הגשת הבקשה שלפניי, הגישו המבקשות תובענה למתן סעד הצהרתי ולפיו הציוד נמצא בבעלותן בלבד.

במסגרת הבקשה נטען על ידי המבקשות, כי הן רכשו בתמורה מלאה את הבעלות בציוד, וכי הציוד נמצא כיום במחצבת "מעלה אלישע" המצויה מצפון לבית שאן (להלן: "המחצבה"). עוד נטען בבקשה, כי נודע למבקשות ש"רשויות שונות של המדינה" נוקטות בהליכים משפטיים נגד בעלי הזכויות במחצבה, ושגם נושים שונים של בעלי הזכויות במחצבה נוקטים נגדם בהליכים לגביית חובם. על רקע זה, כך נטען, קיים חשש כי במסגרת אותם הליכים משפטיים הציוד ייתפס או יפורק והדבר יסב להן נזק רב. המבקשות הוסיפו וטענו, כי מדובר בציוד כבד אשר קיים קושי לפרקו ולהובילו למקום אחר, וכי מסיבה זו הוא נותר במחצבה. עם זאת המבקשות הדגישו, כי הציוד נרכש על ידן בתמורה מלאה, כי הוא מצוי בבעלותן המלאה, וכי אין למשיבות כל זכות לנקוט בהליכים כלשהם ביחס אליו.

בהחלטתי מיום 9.12.12 התבקשו המבקשות למסור הבהרות שונות והשלמות ביחס לבקשה שהגישו, וזאת על רקע הצורה העמומה שבה נוסחה הבקשה. בין היתר, המבקשות התבקשו לפרט מיהן אותן "רשויות של המדינה" הנוקטות בהליכים; מיהם הנושים הנזכרים בבקשה; מיהם בעלי הזכויות הנטענות במחצבה; מה טיב הקשר בינם לבין המבקשות; ומכוח מה מצוי הציוד במחצבה. בעקבות החלטה זו הוגשה ביום 31.12.12 "הודעה מטעם המבקשות", במסגרתה סיפקו המבקשות פרטים נוספים. בהמשך לכך, התבקשו המבקשות להמציא עותק מהבקשה לכל אחת מה"רשויות השונות אשר נוקטות ו/או עשויות לנקוט בהליכים משפטיים כנגד בעלי הזכויות במחצבת מעלה אלישע". בעקבות כך הודיעו המבקשות ביום 20.1.13 כי הן המציאו את הבקשה לגורמים הבאים: המועצה האזורית עמק המעיינות (משיבה 1); רשות המסים; ומינהל מקרקעי ישראל (מדינת ישראל - משיבה 2). המשיבות הגישו את תגובתן לבקשה, והמבקשות השיבו לתגובות אלה. ביום 5.6.13 התקיים דיון במעמד הצדדים ובו נחקר מר זילברברג, המצהיר מטעם המבקשות. לאחר מכן, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

עיקרי טענות הצדדים

המבקשות טוענות, כי מטרתו של הסעד הזמני המבוקש על ידן הוא להבטיח כי ככל שהן יזכו בתביעה וייקבע שהציוד אכן שייך להן בלבד, הן יוכלו לממש את זכייתן. נטען, כי אם הציוד ייהרס או ייתפס על ידי גורם כלשהו הן יעמדו בפני שוקת שבורה, ככל שיזכו בתביעה. עוד טוענות המבקשות, כי הן עומדות בתנאים לקבלת סעד זמני. כך, נטען, כי המבקשות הצביעו על קיומה של זכות תביעה לכאורה וזאת באמצעות המסמכים שצורפו לבקשה ועדותו של המצהיר מטעמן, המוכיחים, לטענתן, לפחות ברמה הלכאורית, כי הן רכשו את הציוד. עוד נטען, כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתן, שכן אם לא יינתן להן הסעד המבוקש והמשיבות יתפסו את הציוד ואולי אף יהרסו אותו, כי אז – ככל שיזכו בתביעה וייקבע שהן הבעלים של הציוד - לא יוכלו המבקשות לממש את הזכייה. מנגד, נטען, כי לא ייגרם למשיבות כל נזק ממתן הצו, אשר נועד אך לשמור על המצב הקיים. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי המשיבות לא הביאו כל ראיה מצידן ולא הצליחו לסתור את טענות המבקשות.

משיבה 1 טוענת בסיכומיה, כי יש לדחות את בקשת המבקשות, וזאת מהטעם שהבקשה הוגשה בחוסר תום לב. על פי הנטען, עולות בענייננו תהיות רבות באשר לתום ליבן של המבקשות ובאשר לאמיתות הטענה לפיה רכשו את הציוד. נטען, בין היתר, כי העובדה שלא הוצג הסכם כתוב בדבר רכישת הציוד בין המבקשות לבין המוכר והעובדה שתשלום התמורה לא הוכח, מעלות ספקות רבים באשר לנכונות הטענה לפיה המבקשות הן הבעלים של הציוד. משיבה 1 טוענת עוד, כי תהיות אלה ותהיות נוספות הועלו על ידי המשיבות עוד במסגרת התגובות שהוגשו לבקשה, ואולם המבקשות בחרו שלא להבהיר את הספקות. בנסיבות אלה, כך נטען, מתעורר חשש כי התכלית האמיתית של הבקשה שונה מזו שמוצגת על ידי המבקשות.

גם משיבה 2 סבורה שדין הבקשה להידחות. משיבה 2 טוענת, כי ניסוח הבקשה על ידי המבקשות נעשה בצורה כללית ומעורפלת, מבלי שנפרשה בפני בית המשפט מלוא התמונה, וכי גם לאחר שהמבקשות נדרשו על ידי בית המשפט לספק הבהרות, עדיין רב הנסתר על הגלוי. עוד נטען, כי המבקשות לא באו "בידיים נקיות" אל בית המשפט, וכי הן מסתירות מבית המשפט את התמונה האמיתית. משיבה 2 מפרטת בהקשר זה את הרקע, לטענתה, להגשת הבקשה שלפניי. על פי הנטען, במחצבה שבה מצוי הציוד מושא הבקשה (כאמור, "מעלה אלישע"), בוצעה במשך זמן ממושך פעילות ענפה של כריית מחצבים בלתי חוקית. פעילות זו נעשתה על ידי אדם בשם סלים יוסף (להלן: "יוסף") ועל ידי חברות שבשליטתו ו/או בשליטת מי מבני משפחתו (להלן: "החברות"). אחת מהחברות ("מכרות בזלת בע"מ") היא החברה שלטענת המבקשות מכרה להן את הציוד, המצוי כיום במחצבה. עוד נטען, כי משיבה 2 (מינהל מקרקעי ישראל) הגישה נגד יוסף והחברות תביעה בבית משפט השלום בנצרת לסילוק ידם מהמקרקעין שבהם מצויה גם המחצבה. בסופו של הליך זה ניתן ביום 2.8.11 פסק דין המורה ליוסף ולחברות, בין היתר, לסלק את ידם מהמקרקעין, ולהרוס על חשבונם את כל המחוברים בחלקות אשר נבנו על ידם. פסק דין זה הפך לחלוט לאחר שביום 19.1.12 נדחה בהסכמת הצדדים ערעור שהגיש יוסף על פסק הדין. לפיכך, נטען, כי המצב נכון להיום הוא שקיים צו שיפוטי המורה על פינוי המחצבה ועל הריסת כל המתקנים שבה. עוד נטען, כי באותו יום שבו ניתן פסק הדין בערעור (19.1.12) שיגר ב"כ משיבה 2 אל מבקשת 1 מכתב שבו יידע אותה על כך שפסק דינו של בית משפט השלום בנצרת הפך חלוט, וטען כלפיה כי על פי מידע המצוי בידיו היא שיתפה פעולה עם משפחת יוסף בפעילות שנעשתה במחצבה. ואולם, כך נטען, המבקשות לא פרשו בפני בית המשפט את התמונה שתוארה לעיל, והן גם לא צירפו כצד לבקשה את החברה שלטענתן מכרה להן את הציוד. עוד טוענת משיבה 2, כי מפסקי הדין שניתנו נגד יוסף והחברות עולה, כי בשום שלב לא נטען על ידם שהם מכרו את הציוד לגורם כלשהו וכי ההפך הוא הנכון. נטען, כי במסגרת ההליך המשפטי הנ"ל שהתנהל בבית משפט השלום בנצרת הוגשה על ידי יוסף והחברות תביעה שכנגד (שנדחתה בסופו של יום) במסגרתה נטען כי הם השקיעו במתקנים שבמחצבה ממון רב ואף נתבע פיצוי בגין כך. בדומה למשיבה 1 גם משיבה 2 מביעה תמיהה על כך שעובדות ומסמכים מהותיים לא צורפו לבקשה וגם לא לאחר מכן. כך למשל, לא צורפו הסכמי הרכישה הנטענת של הציוד. נטען, כי לא מסתבר שעסקה בהיקף כספי גדול של כמה מיליוני שקלים - כך לטענת המבקשות - לא נעשתה בצורה מסודרת ובאמצעות הסכם כתוב. עוד נטען, כי גם לא הוצגו העתקי ההמחאות אשר נטען כי באמצעותן שולמה התמורה בגין הציוד. משיבה 2 טוענת עוד, כי המצהיר מטעם המבקשות טען בעדותו, כי עובר לרכישת הציוד על ידי המבקשות הוצג להן על ידי החברה המוכרת מסמך מבית משפט המתיר לעבוד בשטח המחצבה ולגרוס. ואולם, כאשר נדרש להציג את המסמך – לא עשה כן. עוד טוענת משיבה 2, כי לא הוכח שהציוד שהמבקשות טוענות כי רכשו הוא הציוד אשר מצוי במחצבה. לבסוף טוענת משיבה 2, כי מהות הבקשה היא ניסיון של המבקשות לסייע ליוסף ולחברות להתמודד מול תביעה כספית שהוגשה נגדם על ידי משיבה 2 ומתנהלת בימים אלה בבית המשפט המחוזי בנצרת, וזאת מתוך מטרה להבריח רכוש וציוד.

המבקשות התייחסו לטענות המשיבות במסגרת תשובה שהגישו לתגובות המשיבות לבקשה. במסגרת זו דחו המבקשות את הטענה לקיומו של קשר בינן לבין יוסף והחברות ואת הטענה כי מהותה של הבקשה שלפניי היא ניסיון להברחת נכסים. נטען, כי טענות אלה הועלו על ידי המשיבות בצורה סתמית וכי הן לא הוכחו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בתמצית אומר, כי הטעם העיקרי לכך הוא שבמסגרת הליך זה לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לתמוך בעילת התביעה, כשלכך יש להוסיף שיקולים של מאזן נוחות ותום לב. מנגד, יש אינטרס ברור לאפשר את מימוש פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, במסגרתו הורה בית המשפט על פינוי המקרקעין ועל סילוק המחוברים להם. הנימוקים בהרחבה יובאו להלן.

המסגרת המשפטית לדיון בבקשה למתן סעד זמני, מצויה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), ובפרט בתקנה 362, הקובעת כך:

"בקשה לסעד זמני [תיקון התשס"א (מס' 7)]

362. (א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

דהיינו, על מבקש סעד זמני לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, עליו להצביע על קיומה של תשתית עובדתית לכאורית המבססת את עילת התביעה, והשני, עליו להראות כי שיקולי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטים לטובתו. אך לא די בכך. במסגרת בחינת בקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט להביא בחשבון גם שיקולים של תום לב מצד מבקש הסעד, מידת הצדק שבמתן הסעד ומידתיות.

ברוח דברים אלה נפנה, אפוא, לבחון את המצב בענייננו.