אחים המאם הובלות ומסחר בע"מ ואח' נ' מחזור פלדה בע"מ

רקע והליכים קודמים

1. ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור ניתנה במסגרת הליך שמתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה זה מספר שנים. ביום 12.11.2013 הגישה המשיבה, חברה העוסקת במיחזור ועיבוד גרוטאות ברזל, תביעה שבמרכזה הטענה כי חברת מתכות טמרה למסחר בע"מ, מנהליה ובעלי המניות שלה – הנתבעים 3-1 בהליך העיקרי (כולם יכונו להלן: מתכות טמרה) – ביצעו מעשי מרמה והונאה נגדה.

2. המבקשים (הנתבעים 7-4 בהליך העיקרי) צורפו לתביעה נוכח טענות המשיבה כי סייעו למעשי המרמה וההונאה, בין השאר על ידי רכישה פיקטיבית של כלי רכב ומקרקעין. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיקול זמני על נכסי המבקשים, כדי למנוע הברחת נכסים. הבקשה התקבלה, והוטל עיקול זמני על שורת נכסים בבעלות המבקשים, ובתוכם שישה כלי רכב (להלן: כלי הרכב).

3. לאחר הטלת העיקול הזמני, הגישו המבקשים לבית המשפט בקשה לביטולו. ביום 17.11.2014 נתן בית המשפט המחוזי (השופטת ש' שטמר) החלטה (מתוקנת) אשר לפיה העיקול הזמני על כלי הרכב יעמוד בעינו, וזאת על סמך התשתית הראייתית שהניחה המשיבה לעניין זה – הן מבחינת סיכויי התביעה לכאורה והן מבחינת ההכבדה הצפויה על מימוש פסק הדין, אם תתקבל התביעה. בין השאר, קבע בית המשפט כי "אינני מוצאת לנכון לבטל את העיקול ככל שהוא מתייחס לכל רכוש שהועבר למשיבים 4-7 בסמוך לגילוי הפרשה על ידי התובעת" (פסקה 20 להחלטה, ההדגשה אינה במקור – י.ד.).

4. ביום 11.5.2017 (למעלה משלוש שנים לאחר הטלת צו העיקול) הגישו המבקשים בקשה ל"יישום החלטה בדבר העיקולים". טענתם המרכזית של המבקשים הייתה שמההחלטה מיום 17.11.2014 עולה כי העיקול יחול רק על כלי הרכב שהבעלות בהם הועברה למבקשים סמוך לגילוי הפרשה על ידי המשיבה. המבקשים הציגו לפני בית המשפט נתונים של משרד הרישוי (אשר נמסרו להם לבקשתם בהוראת פסיקתא של בית המשפט מיום 3.4.2017), אשר מוכיחים לכאורה שתי טענות: הראשונה, שחלק מכלי הרכב נרכשו מצד שלישי שאינו מתכות טמרה, והשנייה, שהבעלות בכלי הרכב שאכן נרכשו ממתכות טמרה הועברה למבקשים זמן רב לפני גילוי הפרשה, ולא "בסמוך" לכך. בנסיבות אלה, המבקשים טענו כי יש לקבוע שבהתאם להחלטה מיום 17.11.2014 העיקול הזמני לא חל על כלי הרכב, ויש להורות על ביטולו.

           בתגובה, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. לטענתה, לא מדובר ב"יישום החלטה" גרידא; לו היה זה המקרה, הרי שלא הייתה נדרשת החלטה שיפוטית נוספת להסרת העיקול הזמני. ממילא, טענה המשיבה, הבקשה הוגשה בשיהוי רב, ולאחר שההחלטה בדבר מתן צו העיקול הזמני הפכה לחלוטה.

5. ביום 23.6.2017 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' אלון) את הבקשה, בהחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו, וזאת משני נימוקים: ראשית, לא מדובר בבקשה טכנית ליישום החלטה, אלא בבקשה לפרשנות החלטה. בנוסף, בית המשפט קיבל את טענת המשיבה בדבר השיהוי שנפל בהתנהלות המבקשים, תוך שהוא מצביע על כך שהמבקשים הגישו בעבר מספר בקשות להסרת העיקול הזמני – שנדחו אף הן – ובהן לא נזכרו הטענות המועלות על ידם כעת. שנית, בית המשפט קבע כי אין הוא מקבל את הפרשנות המצמצמת שהציעו המבקשים לתקופת הזמן שהיא "סמוך לגילוי הפרשה", והבהיר כי לשיטתו הפרשנות הנכונה מתייחסת גם לתקופה של מספר חודשים עובר לבקשת העיקול, שבהם הועברו כלי הרכב לבעלות המבקשים. סיכומו של עניין, בית המשפט הותיר את צו העיקול הזמני על כנו.

בקשת רשות הערעור

6. בתמצית, לצד הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי, שבו המבקשים וטענו כי יש לפרש את החלטת בית המשפט מיום 17.11.2014  בדבר הטלת צו עיקול זמני על רכוש שהועבר לבעלות המבקשים "בסמוך לגילוי הפרשה" כמחריגה את כלי הרכב, מפני שארבעה מכלי הרכב לא נרכשו ממתכות טמרה, ואילו שני כלי רכב, שכן נרכשו ממתכות טמרה, לא נרכשו "בסמוך" לחשיפת הפרשה אלא מספר חודשים לפני כן (דבר המאיין את החשש להברחת נכסים). במישור הדיוני, טענו המבקשים כי שגה בית המשפט משעה שקבע כי נפל שיהוי בהגשת הבקשה. לטענת המבקשים, מרגע שהגיע לידיהם המידע בדבר היסטוריית הבעלות של כלי הרכב, מיהרו והגישו את הבקשה; זאת כאשר ממילא לא קיימת מניעה להגיש בקשה חדשה להסרת העיקול בעקבות גילוי מידע חדש בכל שלב לאחר הטלת צו העיקול. במישור המהותי, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו את משמעות המונח "סמוך" בהחלטת בית המשפט מיום 17.11.2014.