אחים אוזן חברה לבניה בע"מ נ' ר.מ. מתתיהו ארסנל הבניה בע"מ ואח'

החלטה

1.המשיבה 1 (להלן – "מתתיהו") הינה חברה קבלנית שהייתה בניהולו של המשיב 2. גם המבקשת (אחים אוזן בע"מ) הינה חברה קבלנית.

ביום 24.9.12 הגישו המשיבים נגד המבקשת תביעה בסד"מ בבימ"ש השלום בבאר שבע.

עפ"י הנטען בתביעה, ביום 11.6.95 (!) נכרת הסכם קבלנות משנה בין מתתיהו לאחים אוזן ולפיו תבצע מתתיהו, כקבלן משנה, עבודות בניה של אחים אוזן במסגרת הסכם שערכה האחרונה עם המועצה אזורית אילות לבניית בית ספר בתחומה (להלן – המועצה האזורית).

בשנת 2000 התקיימה בוררות בין הצדדים לעניין ההתחשבנות ביניהם ביחס לפרויקט הנ"ל וביום 22.10.00 ניתן פסק הבוררות, אשר אושר על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ביום 21.6.01.

בפסק הבוררות נקבע כי למתתיהו תהיה זכות עתידית ליתרת תשלומים, אם יהיו כאלה, לאחר שתוכרע התביעה שהתנהלה אותה שעה בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בין המועצה האזורית לבין הקבלן הראשי – חברת האחים אוזן (המבקשת דנן) וזאת בהתאם לתוצאת פסה"ד שיינתן באותה התביעה ולהוראות הנוספות לעניין זה בפסק הבוררות.

ההתדיינות הנ"ל בין המועצה האזורית לאחים אוזן הסתיימה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע שניתן ביום 25.4.2001.

לטענת מתתיהו, תוצאת פסה"ד הנ"ל זיכתה אותה בקבלת תשלום נוסף מהאחים אוזן בסכום של 350,147 ₪ (נומינלית למועדי פסה"ד הנ"ל).

משלא נענתה דרישתה (מיום 18.5.03) מהאחים אוזן לתשלום האמור – היא הגישה ביום 14.4.2004 תביעה לבימ"ש השלום בבאר שבע נגד האחים אוזן לתשלום הסכום הנ"ל.

הצדדים הסכימו להעברת המחלוקת לבוררות – אולם ביום 4.5.2006 הודיע הבורר (השופט בדימוס א. שטרוזמן) לצדדים על הפסקת הליכי הבוררות.

חלפו למעלה משש שנים נוספות וביום 24.9.2012 הגישו המשיבים (מתתיהו ומנהלה) את התביעה הנוכחית לבימ"ש השלום בבאר שבע ובה הם שבים ותובעים את הסכום הנ"ל של 350,147 ₪ וסכום נוסף של 15,555 – כיתרת חובם הנטענת (נומינלית) מהאחים אוזן בגין עבודות הבנייה למועצה האזורית מהשנים 1995/6 (!) – בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 8.2.1996.

2.יצוין כי בסעיף 4 לכתב התביעה הנוכחי (בסד"מ) טוענים המשיבים כי:

"תובענה בעניין דנן הוגשה לביהמ"ש הנכבד דנן על ידי התובעת (מתתיהו) כבר בשנת 2004... במהלך הדיון הראשון... בהסכמת הצדדים הועברה התובענה לבוררות בפני כב' השופט שטרוזמן...".

3.המבקשת (הנתבעת בתביעה הנ"ל) ביקשה את בימ"ש השלום לסלק את התביעה על הסף בעילת התיישנות, ולחלופין בעילת מעשה בי"ד.

לטענתה באותה בקשה, עילת התביעה נוצרה לכל המאוחר ביום 25.4.01 – כשניתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע.

התביעה הנוכחית הוגשה כאמור ב-24.9.12 – 11 שנים וחמישה חודשים לאחר היווצרות העילה.

גם אם נפחית מתקופה זו את פרק הזמן של 25 חודשים שמיום הגשת ה"תביעה הראשונה" (ביום 14.4.04) ועד להפסקת הליך הבוררות (4.5.06) נמצא כי התביעה הנוכחית הוגשה כחלוף למעלה מתשע שנים מיום הולדת העילה.

לטענת הנתבעת (המבקשת) חישוב התקופות הנ"ל הינו התוצאה המקלה ביותר עם התובעים – שכן לשיטתה, עילת התביעה נוצרה עוד שנים רבות לפני מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי (מיום 25.4.01) דהינו בעת ביצוע עבודות הבניה הנטענות למועצה האזורית במחצית השניה של שנות התשעים למאה הקודמת.

4.בימ"ש השלום בהחלטתו דחה את בקשת המחיקה על הסף בעילות ההתיישנות ובעילת מעשה בית הדין.

בבחינת טענת ההתיישנות קבע ביהמ"ש כי עילת התביעה נוצרה לא ביום מתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי (ביום 25.4.01) אלא שנה וחצי לאחר מכן ביום 12.12.02 ביום בו חזרה בה המשיבה (האחים אוזן) מהערעור שהגישה על פסה"ד הנ"ל לביהמ"ש העליון והערעור נדחה.