אזולאי נ' ויסזנד ואח'

החלטה

לפניי בקשות הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 3 (בהתאמה) לביטול פסק הדין, שניתן נגדם ונגד הנתבע מס' 1, אבי אברהם ויסזנד, ביום 21/1/13.

שתי הבקשות הוגשו במועד.

בקשת הנתבע מס' 2, מר אריה נחום

המבקש מס' 1 טוען כי לא קיבל את כתב התביעה, מצביע על פגמים באישור המסירה, וטוען כי החתימה אינה חתימת אשתו, וצירף תצהיר שלה ודוגמת חתימה מהבנק.

לגוף התביעה טוען המבקש (בבקשת רשות להתגונן, שצירף לבקשה) כי הינו ערב להלוואה שנטל הנתבע מס' 1, וכי המשיב לא הוכיח כי לא קיבל את החזר ההלוואה, כי המשיב לא מיצה את ההליכים נגד הנתבע מס' 1 טרם הגשת התביעה נגד הערבים, כי ההלוואה אינה עומדת בהוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993, וכי המשיב כלל אינו מורשה לעסוק בתחום. עוד טען המבקש כי סכום הפיצוי בגין הפרה, שנקבע בהסכם ההלוואה, אינו סביר, כי המשיב תבע גם הצמדה, אף שלא הוסכמה, וכי שולמו ע"י הנתבע מס' 1 תשלומים על חשבון ההלוואה, שהמשיב לא ציין אותם. יצויין כי המבקש אימת בתצהיר בקצרה את הטענות העובדתיות, והפנה לבקשות לעניין שאר הטענות.

המשיב בתגובתו עומד על תקינות אישור המסירה של כתב התביעה, שבוצע ע"י דואר ישראל, ומצרף (לפי החלטתי) את אישור המסירה של פסק הדין, אותו הודה המבקש שקיבל, ושנחתם ע"י המבקש ביום 31/1/13. כן צירף ב"כ המשיב לתגובתו מכתב התראה ואישור מסירה שלו למבקש מיום 5/11/12.

לטענות ההגנה משיב ב"כ המשיב בתמיכת תצהיר המשיב כי חוק הערבות, התשכ"ז-1967 וחוק הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 אינם חלים על המשיב, שמתן הלוואות אינו עיסוקו הרגיל אלא צעד חברי, ותומך זאת בכך שלא הוסכם על ריבית. המשיב טוען כי נעשתה פניה לנתבע מס' 1 ואף קויימה פגישה במעמד שלושת הנתבעים והתובע, ונשלחו התראות, וכי המשיב נקט בהליכים נגד הנתבע מס' 1 ורכושו אך ללא הועיל. עוד טען המשיב כי יש לאכוף את התנייה בעניין פיצוי מוסכם, התואמת את תוכן ההסכם, וכי לא קיבל מאת הנתבע מס' 1 כל סכום על חשבון ההלוואה.

המבקש מס' 1 הגיש תגובה לתגובה ובה חזר על טענותיו.

בקשת הנתבע מס' 3, מר יעקב דוחנו

המבקש מס' 2 מאשר קבלת כתב התביעה, ועותר לביטול משיקול דעת בית המשפט, לאור טעם סביר למחדל ונימוקי ההגנה.

המבקש טוען כי לאחר שקיבל את כתב התביעה שכנע אותו הנתבע מס' 1 כי לא כדאי לשאת בהוצאות של הגשת בקשת רשות להתגונן מאחר והוא, הנתבע מס' 1, יפעל לסילוק החוב תוך זמן קצר. לתמיכה בהסתמכותו על הבטחת הנתבע מס' 1 צירף המבקש לבקשתו אישור על תשלום הסך 10,000 ש"ח שהעביר הנתבע מס' 1 לחשבון המשיב ביום 1/5/12. המבקש חוזר על כך שהנתבע מס' 1 שב להבטיח לו כי יסדיר את החוב מול המשיב, והמבקש טעה לקבל את עצתו ולא עמד על החשיבות בהגשת בקשת רשות להתגונן עד שקיבל את פסק הדין.

נימוקי ההגנה של המבקש מס' 2 דומים ברובם לאלה של המבקש מס' 1: הראשון הינו תשלום של הנתבע מס' 1 ע"ח החוב, שלא צויין ע"י המשיב בכתב התביעה, ולאחריו: העדר מיצוי הליכים, העדר הוכחת החוב ע"י המשיב, חוסר בפרטים בהסכם ההלוואה, ותנאים מקפחים. המבקש לא הצהיר על רוב טענות ההגנה, אך הן נובעות מטענת התשלום ע"י הנתבע מס' 1 וחלקן טענות מעורבות של עובדה ומשפט.

המשיב בתגובתו לבקשת המבקשת מס' 2 עותר שלא לקבל את הטעם למחדל, אלא לראות במבקש כמי שזלזל בהליך המשפטי על מנת לחסוך בעלות הגשת בקשת רשות להתגונן. המשיב טוען כי נימוקי ההגנה קלושים, ואין צורך לחזור על נימוקי התגובה שהוגשה ביחס לבקשת המבקש מס' 1. לטענה העיקרית בדבר התשלום בסך 10,000 ₪ ביום 1/5/12 השיב ב"כ המשיב כי התשלום אינו בקשר עם ההלוואה נשוא התביעה, אלא בקשר עם חוב של הנתבע מס' 1 לאחד, מר לוי אוחנה, ששולם באמצעות המשיב. לתמיכה בטענה זו צורף תצהיר של המשיב ומכתב של אותו מר אוחנה מיום 12/3/13.

המבקש מס' 2 הגיש תגובה לתגובה, בה חזר על רוב טענותיו, הביא תימוכין לטענות המשפטיות, וטען ביחס לטענה החדשה של המשיב על טיב התשלום בסך 10,000 ₪ כי מדובר בטענה לא סבירה, כי מר אוחנה לא נתן תצהיר, וכי יש לברר את הטענות.

לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות, אני מחליטה לקבלת את הבקשות לביטול פסק דין וגם לתת למבקשים רשות להתגונן (תקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

בעניין המבקש מס' 1 ומבלי לפגום בחזקת התקינות של המסירה ע"י רשות הדואר הוטל ספק במסירה בתצהיר אשת המבקש, ומאחר ולא הוגש תצהיר שליח הדואר, אין לדחות את הטענה על הסף.

בעניין המבקש מס' 2, אשר הודה בקבלת כתב התביעה, הלה הציג טעם למחדל המעיד על חוסר זהירות ואפשר שאף על רשלנות מצידו, בכך שהקשיב לנתבע מס' 1, שהתחייב להסדיר את מלוא החוב, אך יש לקבל את נימוקיו כטעם סביר למחדל מאחר והנתבע הציג לו אסמכתא לתשלום, המשכנעת כי החוב הולך ופוחת וכי יש אפשרות שיוסדר. סיבה נוספת לקבל את הבקשה הם נימוקי ההגנה העולים על הגדרת "סבירים", שנקבעה בפסיקה כמצדיקה ביטול פסק דין, אף אם חדל מי מהנתבעים באי התגוננות במועד.

הטענה בדבר תשלום הסך 10,000 ₪ ע"י הנתבע מס' 1 עוד ביום 1/5/12 הינה טענה טובה לכאורה, נתמכת במסמך, ואת עדות המשיב ומר אוחנה, על כך שהתשלום אינו על חשבון ההלוואה נשוא התביעה, יש לברר בהוכחות.

גם השאלה האם המשיב הינו "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי" (סעיף 19 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967) צריכה להתברר. העובדה שהמשיב סייע למלווה אחר לקבל כספים מהנתבע מס' 1 כטענתו, פועלת לכאורה לכיוון של מעורבות של המשיב בעיסוק זה מעבר לחברות שלו עם הנתבע מס' 1. כאמור מדובר בעובדה שדינה להתברר.