אושרה הסגרת הישראלים שהונו קשישים אמריקאים ושלשלו לכסם יותר מ10 מליון דולר

השופט ס' ג'ובראן:

רקע עובדתי

1.        ביום 23.11.2008 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרתה ביקש להכריז על המערערים כברי הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העתירה הוגשה בעקבות בקשה שהגישה ארצות-הברית למדינת ישראל להסגיר לידיה את המערערים בגין עבירות פליליות בהן הם מואשמים בארצות-הברית וזאת בהתאם לאמנת ההסגרה ההדדית בין ארצות-הברית לבין ישראל משנת 1962 (כתבי אמנה 505, כרך 13, 795; להלן: האמנה).

2.        בעתירה נטען כי המערערים מבוקשים בארצות-הברית בגין קשירת קשר לביצוע הונאה באמצעות הדואר ובאמצעים אלקטרוניים באמצעות טלמרקטינג (Conspiracy to Commit Mail Fraud and Wire Fraud through Telemarketing), עבירה לפי 18 U.S.C §§1349, 2326(2); וביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים באמצעות טלמרקטינג (Wire Fraud through Telemarketing), עבירה לפי 18 U.S.C §§ 1343, 2326(2), 2. העונש המרבי הצפוי למערערים בגין כל אחת מהעבירות עומד על 20 שנות מאסר. עבירות אלה הן עבירות הסגרה הן לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה והן לפי סעיף 2(1) לפרוטוקול מיום 10.1.2007 אשר תיקן את האמנה (להלן: הפרוטוקול).

3.        כפי שעולה מהעתירה, המערערים, כל אחד לפי חלקו, הקימו והפעילו רשת עבריינית אשר פעלה מרמת גן במטרה להונות קשישים תושבי ארצות-הברית. שיטת הפעולה של המערערים היתה להתקשר אל הקשישים ולהציג בפניהם מצג שווא לפיו הם זכו בסכום כסף נכבד בהגרלת הלוטו האמריקאית. לאחר שהקשישים שוכנעו כי זכו בכסף נאמר להם כי על מנת לקבל את סכום הזכייה עליהם להעביר סכום כסף התחלתי לכתובת שיספקו להם. רבים מהקשישים התפתו לשלוח את הכספים, אשר למעשה הועברו לידי המערערים בארץ. כתוצאה מפעולות המרמה קיבלו המערערים לידיהם סכומים המגיעים עד לכדי כשני מליון דולר.  

           העתירה חילקה את המערערים לשתי קבוצות עיקריות - קבוצת המנהלים וקבוצת אנשי המכירות. תפקידם של אנשי המכירות היה להתקשר לקורבנות הקשישים בארצות-הברית ולדקלם טקסט שהוכן מראש אשר כלל שאלות לגבי גילם ומצבם הכלכלי. לאחר שאותר קורבן בעל אמצעים ונטול הגנה כלכלית העביר איש המכירות את השיחה לאחד מהמנהלים שהוצג לקשיש כשותף במשרד עורכי דין במדינת ניו יורק. תפקיד המנהל היה להסביר לקשיש כי על מנת לקבל את כספי הזכייה עליו להעביר תחילה אלפי דולרים לכתובת שניתנה לו בישראל.

4.        עוד יצוין כי חקירת הפרשה החלה בחודש מאי 2008 בארצות-הברית כאשר ה-FBI קיבל מידע על פעולות המרמה. המידע הועבר למשטרת ישראל אשר פתחה בחקירה בישראל, עצרה את המערערים ואספה חומר ראיות רב שהועבר לידי ארצות-הברית. לאחר שהוגשה בקשת ההסגרה נעצרו המערערים בשנית לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה.

בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן-אור) קיבל את עתירת המשיב והכריז על המערערים כבני הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה אין חולק על כך שמתקיימים התנאים המקדמיים לבקשת ההסגרה. העבירות המיוחסות למערערים בארצות-הברית הן עבירות הסגרה, הוצגו ראיות מספיקות ומתקיימת דרישת הפליליות הכפולה. עוד ציין בית המשפט כי ממשלת ארצות-הברית נתנה את הסכמתה לכך שהמערערים יוחזרו לישראל לשם ריצוי עונשם במידה ויורשעו. בית המשפט המחוזי בחן את טענותיהם של המערערים ביחס לחריגים המתקיימים בעניינם ואשר מצדיקים את ההימנעות מהסגרתם ודחה אותן אחת לאחת, כפי שיפורט להלן.

           בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים לפיה מרכז הכובד של העבירות המיוחסות להם הוא בישראל והדגיש את חשיבותו ומעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי ואת זכותם של הקורבנות להיות חלק אינטגראלי מהליך העמדתם של המערערים לדין. בנוסף, בית המשפט קבע כי העבירות המיוחסות למערערים הן עבירות בעלות מאפיין בינלאומי ייחודי וכי מאפיין זה מצדיק את העדפת האינטרס של המדינה אשר גבולותיה נפרצו באמצעות רשתות התקשורת, כפי שהמשפט הישראלי אף הוא רואה כעבירת פנים עבירה אשר התוצאה שלה היתה אמורה להתרחש בארץ. לבסוף, קבע בית המשפט כי טענת המערערים לפיה חוק ההסגרה לא יחול כאשר ניתן להעמיד את הנאשמים לדין בארץ מנוגדת לאמנה, לחוק ולפסיקה ואין לקבלה.

           בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערים לפיה  יש להרחיב את הסייג של סיכון כפול המופיע בחוק גם למקרים בהם התנהלה חקירה בארץ במטרה להעמיד לדין אך לבסוף הוחלט על הסגרה. בית המשפט קבע כי עניינם של המערערים אינו עולה עד כדי סיכון כפול גם לפי הגישה המרחיבה שכן כלל לא הוגש נגדם כתב אישום.

           לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי טענות נוספות שהעלו המערערים בנוגע להסגרתם וכן טענות הנוגעות לנסיבותיהם האישיות. כך, בין היתר, בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתם של המערערים 7-5 לפיה אין מקום להורות על הסגרתם לאור התפקיד הזוטר שמילאו בארגון העברייני וכן לא קיבל את טענתו של המערער 7 לפיה אין להסגירו בשל מצבו הנפשי הקשה.

טענות הצדדים

טענות המערערים

6.        מרביתן של טענות המערערים דומות ולכן אדון, במרכזיות שביניהן, במאוחד. ככל שיש טענות הנוגעות לחלק מהמערערים הן יוצגו בנפרד.

7.        המערערים טוענים כי הזכות שלא להיות מוסגר היא זכות חוקתית בישראל המעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, ההחלטה להכריזם כברי הסגרה אינה מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד ולכן אינה חוקתית. כך, בין היתר, טוענים המערערים כי האינטרסים העומדים בבסיס מוסד ההסגרה אינם מתקיימים במקרה זה ולכן לא מתקיימת דרישת התכלית הראויה. לטענתם לא מדובר בפשיעה בינלאומית, כדוגמת עבירות סמים, אשר מצריכה סיוע בינלאומי; וכן הם אינם חברים בממסד פשיעה מאורגן אשר לו שלוחות ברחבי העולם. גם האינטרס של הימלטות מהדין אינו מתקיים לטענתם כיוון שהם לא נמלטו, אדרבא, הם מוכנים ואף מבקשים לעמוד לדין בארץ. לבסוף, עקרון ההדדיות יישמר גם אם המערערים יועמדו לדין בארץ ולכן אף הוא אינו מחייב את הסגרתם. בנוסף, המערערים טוענים כי הדין הפלילי הישראלי מאפשר את העמדתם לדין בארץ, הליך שאף יהיה יעיל יותר מבחינה דיונית מהליך בארצות-הברית, ואף מטעם זה הסגרתם אינה חוקתית.

           המערערים טוענים כי מתקיים בעניינם התנאי הקבוע בסעיף 2(ב)(א)(8) לחוק ההסגרה אשר עניינו תקנת הציבור. לטענתם המונח תקנת הציבור כולל גם את הזכות למשפט הוגן וזכותם זו תיפגע באם יחויבו לנהל הליך משפטי בארצות הברית כיוון שסדרי הדין ומדיניות הענישה שם שונים. עוד בהקשר זה טוענים המערערים כי כאשר לשתי מדינות יש זיקה למעשה עבירה יש לבחון למי מהמדינות זיקה חזקה יותר  - היכן נמצא "מרכז הכובד" של העבירה. לטענתם, במקרה זה מרכז הכובד נמצא בישראל כיוון שמרבית הראיות נאספו בישראל, כל המערערים הם אזרחי מדינת ישראל וכל חקירות המערערים התקיימו בישראל. על סמך נתונים אלה טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי מרכז הכובד של העבירה הוא דווקא בארצות-הברית. המערערים מדגישים כי נפגעי העבירה יוכלו להעיד באמצעות תצהירים או "וידאו-קונפרנס" בארץ, תהליך שיתבצע בלאו הכי גם בהליך שיתקיים במדינת ניו יורק היות והקורבנות פזורים ברחבי ארצות הברית ולא בהכרח יגיעו למשפט על מנת לתת עדות.

           עוד טוענים המערערים כי הם אזרחי המדינה ולכן על המדינה לדאוג להם ולהגן עליהם גם כאשר הם ביצעו עבירות פליליות. כיוון שהמערערים ביצעו את העבירות מתוך שטחה של המדינה ראוי כי ישראל היא שתעמיד אותם לדין. למעשה, טוענים המערערים כי בהסגרתם מוותרת מדינת ישראל על ריבונותה ועל זכותה להחיל את הדין הפלילי שלה על עבירות המתבצעות בשטחה.

           המערערים טוענים כי מתקיים בעניינם חריג נוסף הקבוע בחוק ההסגרה והוא עקרון ה"סיכון הכפול". לטענתם יש להרחיב את החריג של "סיכון כפול" ולהחיל אותו גם על עניינם כיוון שהם נחקרו ונעצרו בישראל ולכן למעשה כבר היו נתונים בפני סכנה לעמוד לדין בישראל.