אורנשטיין נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל

פסק דין

הנתבעת והתובע התקשרו ביניהם בהסכם ביום 3.7.2007 ולפיו התחייב התובע להכין עבור הנתבעת שני ארונות תצוגה, לפי מפרט הקבוע בהסכם, אשר יוצבו בשני מועדוני כושר המנוהלים על ידי הנתבעת [ להלן: "ההסכם" , "הארונות" ו "המועדונים" בהתאמה ].

אין חולק על כך שהארונות הוכנו ונמסרו על ידי התובע והם משמשים את הנתבעת נכון ליום שמיעת הראיות בתיק [ עדות הגב' דגנית גל, סמנכ"ל חברת הבת של הנתבעת המפעילה את אתרי הספא במועדונים (להלן: "דגנית" ו "חברת הספא" בהתאמה) בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 23, 24 ועדות הגב' אורטל אולמן, מנהלת תחום הקמעוניות של הנתבעת ברחבי העולם (להלן: "אורטל"), בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 18, 28, 29 ].

אין גם חולק על כך שעיקר ההתקשרות של הנתבעת עם התובע לא הייתה לצורך רכישת הארונות אלא על מנת שהנתבעת תמכור במועדונים מוצרי טיפוח הידועים כמותג Loire אשר לתובע היה זיכיון למכירתם, בתנאים שונים של מחיר והחזר, למעשה בתנאי קונסיגנציה כאלה או אחרים כמתואר בהסכם [ להלן: " המוצרים" ].

בהתאם להסכם נקבע שהנתבעת לא תשלם עבור הארונות ומחירם שנקבע בהערכה לכדי -.100,000 ₪ לכל ארון, שימש רק לצורך קביעת סעיפי הפיצוי, כפי שלהלן [ סעיף "הואיל" רביעי בפתיח להסכם וסעיף 2.1 להסכם, למרות המילה "עד" הכלולה בו ].

סעיפי הפיצוי הקבועים בהסכם [ ויאמר כי הגדרה זו אינה מדויקת ], הם סעיפים 7 ו 8 ורלבנטי לעניין רק סעיף 8 הקובע כי אם מחזור הרכישות השנתי של הנתבעת מהתובע של המוצרים לא יעלה על -.120,000 ₪ בשנה הראשונה להתקשרות, יוכל התובע להודיע לנתבעת על סיום ההתקשרות והנתבעת תחויב לשלם לתובע שיעור של 1/3 מ"סכום העבודה", קרי מעלות הארונות, סה"כ -.66,666 ₪.

לאחר אספקת הארונות, לא נוצרה המשכיות ביחסי הצדדים והנתבעת לא הזמינה אצל התובע מוצרים ולו בפעם אחת בלבד.

מחדל זה של הנתבעת הוא שהביא להגשת התביעה.

נראה שהתובע או באי כוחו אינם מדייקים בהגדרת עילת התביעה של התובע ולמעשה לא ברור לבאי כוחו מהי.

בתאריך 13.4.08 פנה בא כוח התובע דאז במכתב לנתבעת בו הודיע לה על כך שהוא מפעיל את זכותו לפי סעיף 8 הנ"ל ודורש את התשלום האמור [ נספח ג' לתצהיר התובע ].

בכתב התביעה, שהוגש על ידי בא כוחו דאז, דרש התובע פיצוי בסכום של -.231,000 ₪, עלות הארונות ולא הוברר על פי איזו עילת תביעה בדיוק [ סעיפים 17, 19 לכתב התביעה ].

בתצהירו שאושר על ידי בא כוחו הנוכחי, חזר התובע לדרישתו המקורית, היינו תשלום לפי סעיף 8 להסכם, כזכותו על פי ההסכם [ סעיף 17 לתצהיר ] ולאור סיום ההתקשרות כאמור לעיל.

בסיכומי טענותיו ערך בא כוחו של התובע "פשרה" בין טענותיו; מחד נטען על ידיו כי התביעה, גדר המחלוקת בין הצדדים, היא "הפרת ההסכם" [ סעיף 4 לסיכומים ] ובפרק הסיכום גם הוסיף להתייחס לפיצוי בגין הפרתו של ההסכם, אלא שהפיצוי הראוי הוא אותו סכום המגיע לתובע בסיומו של ההסכם כפי זכותו לפי סעיף 8 הנ"ל.

בדין מציין ב"כ הנתבעת בסיכומי טענותיו כי תביעתו של התובע היא תביעה שבגדר ההסכם ולא מחוץ לו עקב הפרתו [ סעיף 2 לסיכומי הטענות ] בעוד שהגנתה של הנתבעת נמצאת בגדר סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 מכך שהתובע לא פעל לקיום ההסכם, או לא פעל לקיום ההסכם בתום לב [ סעיף 8 לסיכומי טענות הנתבעת ].

טענתה של הנתבעת היא שהתובע זנח למעשה את עניין אספקת המוצרים ולא הפעיל את ההסכם וזאת על מנת ליצור הזדמנות להביא לידי ביטוי את סעיף 8 להסכם, כפי שנעשה על ידיו [ ראה סעיפים 8 עד 12 לסיכומי טענות הנתבעת; ראה סעיף 14 לתצהיר אורטל ].

שאלה היא, אפילו אם אקבל את כל טענות הנתבעת, איזו משמעות יש להן ?

מקובל עלי שהתובע לא "דחף" את המוצרים וכפי שהוא עצמו הגדיר "...אני לא צריך לייצר מערכת שיווק ומערכת מכירה" [ עמ' 3 לפרוטוקול שורות 13, 14; ראה גם בעמ' 2 שורות 26 עד 29 ].

ההסכם קבע את זכויות וחובות הצדדים ולא נאמר שם דבר באשר לכך שעל התובע לעשות פעולה כל שהיא ל"דחיפת" המוצרים לנתבעת; נהפוך הוא; היה זה בעיקר האינטרס של הנתבעת לרכוש ולמכור כמה שיותר מוצרים מהתובע, אם לא לצורך קיום העיסקה ויצירת רווח במכירת המוצרים, לפחות להימנעות מתשלום סכומי התגמול או הפיצוי לתובע לפי סעיפים 7 ו 8 לחוזה.

אורטל אינה יודעת למעשה מדוע לא בוצעו הזמנות של המוצרים מהתובע, לפחות אינה יודעת זאת מכלי ראשון כי היא לא טפלה בעניין [ עמ' 6 לפרוטוקול שורה 32 עמ' 7 שורה 13 ].

לפי אורטל וגם לפי דגנית, הנתבעת לא בצעה הזמנה של המוצרים כי לא קבלו "הצעת הזמנה" דבר שאינו מובן לי [עמ' 5 לפרוטוקול שורות 26 עד 30 עמ' 6 לפרוטוקול שורות 7 עד 9 עדות דגנית ועמ' 7 לפרוטוקול שורות 20 עד 22, עדות דגנית ].