אוריין נ' ארגמן

פסק דין

1.התובעת היא אמנית במקצועה ואשר יצרה מספר עבודות אמנות. הנתבעת גם אומנית ושימשה כאוצרת של תערוכות אמנות במרכז אירועים "אבניו", הנמצא באיזור התעשיה "אירפורט סיטי", הסמוך לנמל התעופה בן גוריון (להלן – מרכז האירועים).

2.הנתבעת פרסמה מודעה באינטרנט ואשר לפיה ניתן לתלות יצירות אמנות במרכז האירועים תמורת תשלום. יובהר שמרכז האירועים איננו בבעלות או ניהול של הנתבעת, והיא עצמה קיבלה רשות ממנהל המקום לתלות את יצירותיה. התובעת פנתה לנתבעת שתתלה את יצירותיה. סוכם ביניהן כי תמורת סך של 750 ₪ היצירות של התובעת יוצגו במרכז האירועים במשך 6 חודשים. חלק מהיצירות אבדו ומכאן התביעה שבפני לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה.

3.בסעיף 4 לכתב התביעה נטען כי בעבור סך של 750 ₪ שאותם שילמה התובעת לנתבעת, סוכם שיוצגו במרכז האירועים העבודות שלהלן :

5 עבודות צילום ממוסגרות.

7 קנבסים מודפסים בגודל 1.74/1.13 מ' כל אחד

1 קנבס מודפס בגודל 3.60 / 1.80 מ'.

4.העבודות שנעלמו הן עבודות הקנבס שבסעיפים 3 (ב) ו- (ג) לעיל (להלן – עבודות הקנבס). הנתבעת טוענת בכתב ההגנה שהסיכום המקורי היה שיוצגו 5 עבודות בלבד, הן העבודות הממוסגרת שבסעיף 3 (א) לעיל (להלן – העבודות הממוסגרות) וכי הסך של 750 ₪ שולם רק עבור הצגת העבודות הממוסגרות, ולא כלל את עבודות הקנבס.

5.הקשר בין התובעת לנתבעת היה טלפוני ובאמצעות האי – מייל ולא נחתם חוזה ביניהן. שתיהן טוענות שנפגשו לראשונה בדיון שהתקיים בפני בבית המשפט. התובעת טוענת שהביאה את כל העבודות למרכז האירועים באמצעות רכב והנתבעת לא היתה במקום לקבלן. לאחר שיחה טלפונית ביניהן השאירה את העבודות במרכז האירועים ומסרה לפקידה במקום המחאה בסך של 750 ₪ לפקודת הנתבעת (פרוט' עמ' 1 ש' 24 – 25). הנתבעת טוענת שכאשר הגיעה למרכז האירועים התקשרה לתובעת וביקשה ממנה לבוא ולקחת את עבודות הקנבס מאחר ואין מקום לתלותם וכי מרכז האירועים איננו נותן שירותי אחסנה, ובכל מקרה הם לא חלק מהסיכום המקורי. לטענת הנתבעת התובעת לא טרחה להגיע למרכז האירועים על מנת לאסוף את עבודות הקנבס (סעיפים 12 עד 17 לכתב ההגנה, וגם פרוט' עמ' 2 ש' 19 – 32).

6.בדיון שהתקיים בפני ב- 22.12.11התובעת טענה שבשיחתה עם הנתבעת, היא הסבירה לה שיש לה 5 עבודות ממוסגרות (פרוט' עמ' 1 ש' 19 – 20). לאחר שהנתבעת הגיבה על הדברים ואמרה שעבודות הקנבס לא היו חלק מהסיכום המקורי, התובעת אמרה "אני אמרתי לה יש לי עוד עבודות והיא אמרה תביאי ונראה" (פרוט' עמ' 3 ש' 9). ללמדך, שככל הנראה עבודות הקנבס לא היו חלק מהסיכום המקורי שכלול בתשלום בסך של 750 ₪.

7.אין מחלוקת בין הצדדים שהעבודות הממוסגרות הוחזרו לתובעת שלמות וללא פגם. המחלוקת היא רק לענין עבודות הקנבס שאבדו. הנתבעת לא קיבלה כל תמורה בגין בקשתה של התובעת שיוצגו עבודות הקנבס. כאן עולה השאלה האם לענין עבודות הקנבס, הנתבעת היא "שומר חינם" כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 (ב) לחוק השומרים תשכ"ז – 1967 (להלן – החוק), ואשר לפי סעיף 2 (א) לחוק אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו ? לדעתי התשובה לכך היא שלילית.

8.סעיף 1 (א) לחוק מגדיר שמירת נכס כ- "החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". למושג "החזקה" בחוק יש ליתן אותו מובן המגשים את תכליתו של החוק, על כן קיים קשר הדוק בין היקף פריסתו של הדיבור "החזקה" לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק. ההחזקה כמקור לאחריות על פי החוק מבוססת על מידת השליטה של אדם על נכס של אחר (רע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח פ"ד נז(2) 817, 822).

9.הנתבעת איננה הבעלים או המחזיק של מרכז האירועים. הנתבעת גם לא מקיימת שירותי שמירה במקום ואיננה נמצאת שם על בסיס קבוע לצורך פיקוח ושמירה על עבודות האמנות המוצגות במקום. לנתבעת אין שליטה ממשית על עבודות האומנות המוצגות בתערוכה, לא כל שכן עבודות שלא שולם בגינן דבר לצורך הצגתן במקום. ככל שהדבר נוגע לעבודות הקנבס אין לנתבעת כל סיבה ליטול על עצמה תפקיד של "שומר חינם" על כל ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך. ההסדר החוזי בעל פה בין הצדדים אין בו כדי להביא למסקנה – לא מבחינת גמירות דעתם של הצדדים ולא מבחינת ההגינות המתחייבת – כי תוטל על הנתבעת אחריות מוגברת אשר תחייב אותה לפצות את התובעת על כל נזק שייגרם לעבודות הקנבס.

10.מעבר לקושי לראות בנתבעת כאחראית לאובדן עבודות הקנבס, לא ניתן להשתחרר מהרושם שלתובעת אשם משמעותי באובדנן. התובעת היתה מודעת לכך שעבודות הקנבס לא נכללו במסגרת התשלום ששילמה להצגת עבודותיה במרכז האירועים. הנתבעת טענה שעבודות הקנבס בכלל לא נתלו על קירות מרכז האירועים מחמת חוסר מקום פנוי. התובעת לא ידעה להגיד באם הגיעה למרכז האירועים על מנת לבדוק אם עבודות הקנבס נתלו, או לא, וכל טענתה היא שנמסר לה טלפונית על ידי הנתבעת שהעבודות אכן נתלו (פרוט' עמ' 3 ש' 7 – 8). כמו כן, אין כל תיעוד בכתב בין הצדדים, כגון על ידי חליפת מכתבים או הודעות אי מייל, לגבי השאלה אם קיימת אפשרות להציג גם את עבודות הקנבס בתערוכה או לא, או לגבי תנאי התשלום בגינן (או ויתור הנתבעת על תשלום), ועל תנאי החזקתן והחזרתן. ברי שהתיעוד בכתב איננו תנאי בלעדיו אין לקיומה של אחריות משפטית בין שני צדדים, אך הוא מלמד על מידת הזהירות שנוקט אדם כלפי רכוש שבבעלותו בטרם מסירתו לאחר . הציפייה שפיתחה התובעת לפיה הנתבעת תדאג לתלות את עבודות הקנבס באולם האירועים ואף תשמש כ-"שומר" ללא תשלום במשך שישה חודשים, הינה ציפייה חד צדדית הנעדרת כל אחיזה משפטית.

11.לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 600 ₪.

כל אחת מהצדדים רשאית להגיש בקשת רשות ערעור לכבוד בית המשפט המחוזי תוך 15

יום.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ב, 01 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.