אוצ'לדייב ואח' נ' ע.ע. אבו ראס- חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשת שומת הוצאות בהתאם לתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: "תקסד"א") כחלק מפסיקתא שהוגשה לבית המשפט למימוש פסק דין.

ביום 23/01/12 ניתן פסק דין כנגד המשיבים מפי כבוד השופטת הגב' תמר אברהמי. בפסק הדין נקבע כי יש "לחייב את הנתבעת לשלם בהוצאות התובעים לפי תקנה 513 לתקסד"א וכן בשכ"ט עו"ד בסך 6800 ₪".

על יסוד פסק דין זה הוגשה פסיקתא לחתימת בית המשפט ביום 19/04/2012. בבקשה, נוסף על הסעיפים 2 עד 5 שהינם חלק מפסק הדין, נטען כי על התובעים לשלם את הסכומים הבאים (ס' 6):

א. אגרת תביעה בסך 1000 ₪.

ב. חוות דעת מומחה בית משפט בסך 2900 ₪.

ג. חוות דעת מטעם התובעים בסך 2900 ₪.

בתגובתם, המשיבים טוענים כי חוות דעת המומחה מטעם התובעים הוזמנה עוד בטרם הגשת כתב התביעה וכי לטענתם אין לשום אותה כחלק מהוצאות המבקשים וכי חוות דעת מומחה בית המשפט לא קיבלה את טענותיהם ולכן גם אותה אין לשום כחלק מההוצאות.

בתשובתם לתגובה, דחו המבקשים מכל וכל את התנגדות המשיבים וביססו טענותיהם על לשון תקנה 513 לתקסד"א.

המסגרת הנורמטיבית

נושא שומת הוצאות המשפט מוסדר בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי- התשמ"ד- 1984, וזה לשונה:

חישוב הוצאות

513. הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1)אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין;

(2)שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט.

הוראות תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פורשו בהלכה הפסוקה, כמפורט להלן:

בהלכה עקרונית של בית המשפט העליון ב-ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס (1) 600 (30.6.05), נפסק שזוכה בפס"ד זכאי להוצאות ריאליות: "כעניין שבעיקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. עם זאת זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלוונטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" [12]). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains supra [41], at p. 488). לפיכך אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות-יתר של בעל הדין (השוו W. Rechberger “Austria” in International Encyclopedia of Laws – Civil Procedure [43], at p. 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v. Home Office [2002] [23] (Lord Woolf)). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו".

בהלכה תקדימית של בית המשפט העליון ברע"א 2993/04 בנק המזרחי נ' יצחק לונדנר, פ"ד נח (5) 49 (04.04.04), פורשה בצמצום סמכות הרשם כך: נפסק כי, בהיעדר "הוראה אחרת" בפסה"ד שחייב בתשלום הוצאות משפט, על הרשם לשום את ההוצאות כולן ובמלואן באופן טכני, ואין בידי הרשם סמכות של שיקול דעת להפחית מהוצאות אלה, גם כאשר פסה"ד מקבל באופן חלקי בלבד את התביעה.

בע"א 2906/01 עריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח (פורסם בנבו) נקבע כי שכרם של מומחים ישולם כאשר נדרשה טרחתם לצורך הוכחות טענותיו של בעל דין והדבר מהווה "הוצאות משפט" אותן יש לפסוק כדבר שבשגרה בתום ההליך.

מן הכלל אל הפרט