אופיו הציבורי של ההליך אינו שולל פסיקת הוצאות לטובתם העותרים

           ערעור על החלטת כב' הרשם, יגאל מרזל, מיום 31.11.2005 שדחה את בקשת המערער לפטור אותו מהפקדת עירבון במסגרת עע"ם 8966/05 או לחילופין, להפחית את סכום העירבון שהוטל עליו.

1.    המערער הוא אחד מעשרים וארבעה תושבי המועצה המקומית אלעד (להלן:"המועצה"), שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה כנגד המועצה, ראש המועצה וסגנו (עת"ם 1262/04). בקליפת אגוז, נסבה התובענה על שרשרת ליקויים ופגמים שנפלו, לטענת התובעים, בהליך הקצאת קרקעות באלעד, במסגרתו הוקצו קרקעות למקורבים וגופים פרטיים ללא קריטריונים ושלא על פי נהלי משרד הפנים. במהלך התנהלותו של ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי, נפתחו על ידי התובעים מספר הליכי ביניים שבמסגרת חלק מהם ניתנו כנגד המשיבים צווים (למשל: בש"א 31705/04 במסגרתה ניתן ביום 9.5.2004 צו ארעי ובש"א 33125/04 במסגרתה ניתן ביום 22.9.2204 צו ביניים).

2.    ביום 5.7.2005 הסכימו התובעים למחיקת העתירה, בכפוף להצהרת המועצה שתאמץ נוהל הקצאת קרקע, כנדרש על פי הנחיות משרד הפנים. בפסק דינו מאותו היום קבע בית המשפט (כב' השופט נ' ישעיה) כי:

"עו"ד מורגנשטיין [בא כוח העותרים] עומד על פסיקת הוצאות לטובת מרשיו לאור השתלשלות העניינים והטרחה הרבה שהיתה מנת חלקם במסגרת ההליכים המשפטיים שננקטו. בקשה זו מן הדין שתענה, אם כי בהתחשב בעובדה, שהמשיבה היא רשות ציבורית המממנת את הוצאותיה מכספי ציבור ולאור העובדה שהיא אימצה נוהל מסודר והחל מהיום לפחות יש תקוה להסרת כל הקלקולים שעליהם מלינים העותרים, לא אפסוק הוצאות גבוהות מדי. אני מחייב את המשיבה 1 לשלם לעותרים באמצעות עו"ד מורגנשטיין, בא כוחם, את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7500 ש"ח בצירוף מע"מ".

3.             על קביעתו זו של בית המשפט לעניין ההוצאות ערערו התובעים לבית משפט זה. במקביל, הגיש המערער לרשם בית המשפט בקשה לפטור מאגרה ועירבון בגין ערעורם זה. בקשתו הראשונה, קרי, פטור מאגרה, נענתה בעוד שבקשתו השנייה לפטור או לחליפין, להפחתה של סכום העירבון - נדחתה.  על החלטה זו הערעור שלפני.

4.         שני טעמים עמדו בבסיס החלטתו של כב' הרשם לדחות את בקשת המערער; ראשית, הסברה שסיכויי הערעור אינם טובים שכן הוא נסוב על הוצאות, סוגיה בה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. שנית, הקביעה כי מצבם הכלכלי של העותרים לא הוכח די הצורך, במובן שאין ביכולתם של עשרים וארבעה עותרים להפקיד את החלק היחסי מתוך סכום העירבון שהוטל על שכמם.

טענות הצדדים

המערער

5.         בפתח דבריו טוען המערער כי קביעת הרשם שסיכויי ההליך אינם גבוהים אך משום שעניינו בשאלת הוצאות אינה נכונה. לטענתו, עניינו נמנה על אותם מקרים בהם נוהגת ערכאת הערעור להתערב וכי בכתב הערעור נמנו טעמים רבים המייחדים את עניינו. המערער משים את עצמו ואת חבריו כמי ש"הגיעו אל קו המטרה אך בנעליים קרועות" וטוען כי לכל אורך הדרך פעלו כשליחי הציבור ואך צודק שלא יוסב להם נזק בשל כך. עוד טוען המערער כי גם אם התובענה התייתרה מבחינה פורמאלית, בפועל כמוה כתובענה שהתקבלה שכן המועצה קבלה על עצמה את אשר דרשו התובעים  והתחייבה לתקן את התנהלותה. לבסוף, טוען המערער כי הטענה לפיה מתחלק נטל העירבון בין 24 בני אדם אינה נכונה וכי הלכה למעשה נושא הוא בנטל לבדו וכן שהרשם התעלם מבקשתו החלופית להפחתת גובה העירבון.

6.         המערער טוען אף לא-סימטריה בהשתת ההוצאות. לטענתו, פסק לו בית המשפט קמא הוצאות בסך 2500 ש"ח בגין חמישה הליכים שונים, בעוד שבגין הליך אחד בבית משפט זה מתבקש המערער להפקיד עירבון בסך 25,000 וזאת בגין הליך יחיד.

המשיבים

7.             בנוסף לטענות שהועלו בהליך שהתנהל בפני כב' הרשם, טוענים המשיבים כי הליך זה אינו המקום המתאים להתייחסות פרטנית לכל טענותיו של המערער. לגבי טענת העקביות בהטלת הוצאות טוענים המשיבים כי מדובר בטענה שגויה וחסרת בסיס. עוד טוענים המשיבים כי עניינו של ההליך הוא גובה הוצאות ואין להסית את נקודת המבט אל מהות ההליך.

דיון

סיכויי ההליך - ערעור על הוצאות

8.             אין חולק כי ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית ותעשה כן לעיתים רחוקות בלבד (ראו למשל: ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פד"י מט(2) 233, 247 (1995)).

9.             יחד עם זאת, אין מדובר בכלל שאין סוטים ממנו ומעת לעת מתערבת ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית, מקום בו יש הצדקה לכך (ראו למשל: ע"א 7210/00 רפאל דנה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' פ"ד נז(6) 468, 479-480 (2003); ע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 241, 253 (2003); עע"מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים - אגף שומת מקרקעין ואח' פ"ד נח(3) 293, 312 (2004) ).

10.      העותרים מפרטים בכתב הערעור כעשר טענות שונות בענין פסיקת ההוצאות. מבלי להכריע במי מהן אומר שאין מדובר בטענות שיש להקל בהן ראש ועל פניו הן אינן מביאות בהכרח למסקנה שמדובר בערעור חסר סיכוי. מכל מקום, איני סבורה כי ניתן לקבוע, בנסיבות העניין, שסיכויי ההליך אינם טובים אך בשל העובדה שעניינו בהוצאות. 

11.      מבלי לקבוע מסמרות, סכום ההוצאות שנפסק לטובת המערער, קרי, 7500 ש"ח, נראה לכאורה נמוך וזאת בשל ריבוי ההליכים שהוכרעו לטובת המערער וחבריו ובשל העובדה שמתוך סכום זה כ-5000 ש"ח נפסקו לטובתם בהליך יחיד (בש"א 30805/04 אזולאי ואח' נ' מועצה מקומית אלעד (לא פורסם, 31.3.2004)). זאת ועוד, בהחלטה שניתנה בסיומו של הליך אחר (בש"א 33125/04 אזולאי ואח' נ' מועצה מקומית אלעד (לא פורסם, 27.9.2004)) שאף בו נפסק לטובתם, נאמר כי "הוצאות בקשה זו יילקחו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בהליך העיקרי". המסקנה שלאחר שנלקחו בחשבון הוצאות שני הליכים אלו ראוי היה בכל זאת להעמיד את סכום ההוצאות בהן תחוייב המועצה על סך 7500 ש"ח אינה נקיה מספקות.

אופיו הציבורי של ההליך