אוסטא-דדן נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") אשר ניתן ביום 10.11.09 ע"י כב' השופט שלמה בנג'ו בתיק תת"ע 4253-11-08.

בית משפט קמא הרשיע את המערער לאחר ששמע את ראיות הצדדים בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת וגזר עליו חודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס כספי בסך 1,200 ₪ או 12 ימי מאסר תמורתו.

מכתב האישום עולה כי המערער הובא לדין בגין כך שביום 14/06/08, בשעה 15:56, נמצא נוהג בשדרות ורבורג 25, חיפה, בדרך עירונית במהירות העולה על המהירות המותרת במקום. המערער נהג במהירות של 77 קמ"ש, כאשר המהירות המותרת היא 50 קמ"ש, , כך נטען בכתב האישום. בגין כך ייחסה לו המשיבה עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר,לפי תקנה 54א' לתקנות התעבורה תשכ"א, 1961.

נזכיר כאן כי המערער נדרש לשלם קנס בסך 750 ₪, כברירת משפט, אך הוא בחר להישפט ולכן זומן לבימ"ש קמא, שם כפר בעובדות כתב האישום ולאחר שהובאו הראיות, החליט ביהמ"ש להרשיעו בדין וגזר את דינו כאמור לעיל.

הערעור שבפניי מופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין גזר הדין.

המערער טוען כי בעת שנהג, כמתואר בכתב האישום, לא היה מוצב בשום מקום תמרור הקובע את המהירות ובוודאי שבימ"ש קמא טעה כאשר קבע שקיים תמרור ב-24. לטענת המערער לא הונחו בפני ביהמ"ש עובדות שיש בהן כדי לבסס קביעתו ביחס לקיומו של התמרור ולהגבלת המהירות כפי שנטען בכתב האישום.

המערער הגיש לבימ"ש קמא את התמונות נ/1 עד נ/6. מתמונות אלה עולה כי רק בכניסה הסמוכה לכורדני, מוצב תמרור ב-24, אם כי המהירות המותרת על פיו שם היא 70 קמ"ש. המערער הפנה לע"פ ת"א-יפו 70672/03, מזרחי יפתח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.2.2004) שם קבע השופט פוגלמן, כי על המדינה להוכיח תוך הצגת ראיות, דבר קיומו של תמרור מתאים, ביחס לעבירה על תקנה 54א' לתקנות התעבורה. לטענת המערער לא עלה בידי המשיבה להוכיח קיומו של התמרור.

כמו כן, הפנה המערער לפסק הדין של השופט עדיאל, בע"פ (מחוזי י-ם) 6541/02, ראובן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.7.2003) שם נקבע כי היותה של הדרך בגדר דרך עירונית, היא שאלה שבעובדה, ועובדה זו לא הוכחה במידה הראויה במשפט פלילי, בבימ"ש קמא.

על יסוד האמור לעיל מבקש המערער לקבל את הערעור ולזכות אותו מהעבירה בה הורשע. לחילופין, טוען המערער כי העונש שהושת עליו הוא עונש חמור, תוך שהוא מפנה לקנס המקורי של 750 ₪.

לטעמו של המערער בימ"ש קמא החמיר איתו יתר על המידה, כשהטיל עליו קנס כספי בסך 1,200 ₪ וחודשיים פסילה על תנאי.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין.

בית משפט קמא נתן אמון בשוטר וקבע כי העובדות הוכחו במידה הדרושה במשפט הפלילי. המדובר בקביעה עובדתית שככלל, בית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאים שכאלה אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן והמקרה של המערער אינו נמנה עם אותם מקרים, כי הרי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא ומסקנתו מבוססת על הראיות שהונחו בפניו.

המשיבה סבורה כי גם הערעור ביחס לעונש אין לו כל בסיס ויש לדחותו. העונש שהוטל סביר בנסיבות העניין ואינו חורג מרמת הענישה המקובלת במידה שתצדיק התערבות בית משפט זה.

על יסוד האמור לעיל סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, פסק-דינו של בית משפט קמא ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

מעיון בהכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה עולה כי הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ובין השאר בעובדה שבמקום מוצב תמרור ב24.

בפני בית משפט קמא העיד רס"מ עוזי סלע (להלן:"השוטר") אשר ערך את הדו"ח וביצע את מדידת מהירות המערער ומעדותו עולה כי המערער נסע מכיוון צפון לכיוון דרום, המדידה נערכה ממרחק של 154.2 מטר, באמצעות מכשיר הממל"ז.

רכב המערער היה בנתיב הימני מתוך שני נתיבים והראשון בשיירה. בעת שהפעיל את המכשיר הופיעה המהירות של 82 קמ"ש, ולכן, המערער עוכב על ידי השוטר שהציג בפניו את תוצאות המדידה.

עוד מסר השוטר כי תמרורי ב24 מוצבים בצורה בולטת לכיוון קריית ים בכביש 22 ותמרורים אלו מצויים בצומת מכולות מכיוון דרום בכביש עכו חיפה באזור שיפוט קריית ים.