אוסאמה נ' עיריית חיפה ואח'

החלטה

מונחת בפניי בקשה לצירוף כתבי הטענות ופסק הדין שניתן בתביעת התובע כנגד המל"ל במסגרת ב"ל 24209-03-13 בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, ביחס לתאונה נשוא התביעה שבפניי.

כן מבקש התובע מבית המשפט לקבוע כי קביעת בית הדין האזורי לעבודה לעניין התרחשות התאונה והקשר הסיבתי בין האירוע נשוא התביעה לבין מצבו הרפואי של התובע, מהווה "השתק פלוגתא" בין הצדדים.

בנוסף מבקש התובע שבית המשפט יתיר לו להמציא למומחה מטעמו של בית המשפט את חוות הדעת של היועצת שמינה בית הדין לעבודה.

הבקשה לצירוף המסמכים תידון בבוא העת, בעת שמיעת הראיות.

הבקשה השנייה והעיקרית, לפיה מתבקש בית המשפט לקבוע כי ממצאיו של בית הדין לעבודה מהווים השתק פלוגתא בין הצדדים, דינה להידחות, וראוי היה לה שלא הייתה מוגשת כלל.

השתק פלוגתא הוכר בפסיקה ככלל משפטי החוסם בעל דין מלשוב להתדיין בשאלה עובדתית או משפטית זהה שנדונה בין הצדדים בהליך קודם והייתה חיונית לתוצאה הסופית [ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000) (להלן: "עניין סררו"); ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-13 (פורסם בנבו, 12.10.2009) (להלן: "עניין אספן"); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פיסקה 25 (פורסם בנבו, 5.1.2011) (להלן: "ענין צמרת")].

על מנת שתהא תחולה לכלל השתק הפלוגתא, יש לעמוד בארבעה תנאים עיקריים: התנאי הראשון מחייב כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות, היא אותה הפלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. התנאי השני עניינו קיומה של התדיינות בין אותם הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, היינו: בעל הדין שנגדו נטען השתק הפלוגתא, זכה ליומו בבית המשפט בקשר לאותה הפלוגתא. התנאי השלישי הוא כי התדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה הפלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי. התנאי הרביעי הוא כי ההכרעה הייתה חיונית, להבדיל מהכרעה שולית או אזוטרית, לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה [נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 143-140 (1991) (להלן: "זלצמן"); עניין סררו].

השתק פלוגתא עשוי לחול גם לטובת צדדים שלא היו צד להליך הקודם, אם מתקיימים בין התובע לבין החליף יחסי קרבה משפטית (privity). כפי שמסבירה זלצמן בספרה:

"על-פי התפישה המסורתית של המושג "privity", הודגשה הזהות באינטרס כתוצאה מקשר בו-זמני או עוקב כלפי אותה זכות בנכס, נושא ההתדיינות, בין שהוא נובע מקשר דם, בין מכוח הוראת הדין ובין כתוצאה מהעברה רצונית. על-פי התפישה המודרנית, מקבל המושג "privity" משמעות רחבה יותר, ככולל גם אותם מצבים שבהם – משום "קרבת העניין" של זר להליך לעניינו של אחד מבעלי-הדין ביחס לנושא ההתדיינות – יש להשוות את מעמדו, מטעמים של מדיניות משפטית ושיקולים של צדק, למעמדו של בעל-הדין לצורך חלותו של כלל המניעות הדיונית. ...הקפדה בבירורה של כל סיטואציה שבה מתגלה "קרבת עניין". ...מתבטאת לא רק בהצבת התנאים הדרושים להיווצרותה של "קרבה משפטית" במקרה נתון, אלא בנטייה ההולכת וגוברת להשאיר שיקול-דעת בידי בית-המשפט, כשהוא בוחן כל מקרה לאור נסיבותיו המיוחדות.

...

"קרבת העניין" של זר להליך מציינת את הקשר שלו, בשל עניינו שלו בנושא ההתדיינות, לאחד מבעלי-הדין. "קרבה" זו אינה מגעת כדי "חליפות" בזכות של בעל-דין, דוגמת יחסי מעביר-נעבר של זכות בנכס, ועל-כן, כדי שהיא תגרום להרחבת היקף חלותו של מעשה-בית-דין צריכות להתקיים נסיבות נוספות המעידות על מעורבותו של בעל ה"קרבה" בהתדיינות עצמה, עד כי ניתן לראותו כשותף פעיל בה או כמי שעניינו שלו יוצג בהתדיינות באמצעות אחד מן הצדדים לה. ...ואשר בכוחם לשכנע, כי יהא זה אכן צודק, בנסיבות המקרה, לייחס לו, לצורך חלותו של כלל ההשתק, את "יומו" של בעל-הדין שעימו יש לו "קרבת עניין";

...

לפי גישה זו, ייוותר זר להליך, שהינו "חליפו" של בעל-דין בזכות, נושא התובענה, מחוץ למסגרת "צד להליך", אך בכל זאת יהיה קשור במעשה-בית-דין, שכן הוא "נכנס במקומו" של בעל-הדין גם ביחס לפסק-הדין שניתן קודם להעברת הזכות.

...

על-כן, מסקנה בדבר חלותו של כלל המניעות כלפי זר להליך באחת מן הקטיגוריות להלן תחייב לומר, כי אותו זר להליך אף יהיה רשאי להסתמך על פסק-הדין כטענת מניעות כלפי מי שהיה צד להליך." (זלצמן, בעמ' 379-376).

כאמור, אחת הדרישות לתחולתו של השתק הפלוגתא היא קיומה של זהות מבחינת הצדדים בשני ההליכים. דרישה זו מבטאת את כלל ההדדיות הדיונית, המושתת על ההנחה כי צד שאינו קשור בהתדיינות הקודמת, אינו רשאי ליהנות מפירותיה, אלא אם יריבו היה נהנה מהם אילו היה זוכה בדין [ראו: ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976); זלצמן, בעמ' 526-525 (1991)].

במקרה שלנו, הנתבעות לא היו צד להתדיינות בין המל"ל לתובע, ולא ניתן להן יומן ביחס להתדיינות זו. גם אם היה למל"ל אינטרס להדוף את תביעת התובע, ולטעון כי התאונה לא התרחשה או כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגימות שנגרמו לתובע, לא די בזהות אינטרסים גרידא, כדי לבסס קיומו של "השתק פלוגתא", וזאת שעה שהנתבעות כלל לא היו צד להליך, ולא ניתנה להן האפשרות להיות שותפות או לשלוט בהליך באופן כלשהו. והדברים אמורים במשנה תוקף לאור סדרי הדין והראיות המיוחדים הנהוגים בבית הדין לעבודה, וגם בשים לב לכך שפסק הדין נתן תוקף של פסק דין להסכמות שבין התובע לבין המל"ל, ואין בו הכרעה שיפוטית.

אכן, לאור הביקורת החריפה שנמתחה על ידי מלומדים, הכירה הפסיקה עם השנים בחריגים לכלל ההדדיות, והבולט שבהם הוא כאשר מועלית טענת השתק הפלוגתא כטענת הגנה (מניעות דפנסיבית) על ידי זר להליך הראשון (ראו: עניין צמרות, פיסקה 29; עניין אספן, פיסקה 16). הרציונל של חריג זה הוא שהפלוגתא הפסוקה כבר הוכרעה לחובת התובע לאחר שזכה ליומו בבית המשפט בהליך הראשון, ודיון מחודש בפלוגתא יגביר את הסיכון להכרעות סותרות וירחיב את היקף ההתדיינות ללא הצדקה (זלצמן, בעמ' 548). לצד זאת, לנוכח החריגה מכלל ההדדיות, נקבע כי טענת השתק פלוגתא המועלית על ידי זר להליך הראשון, תיבחן בזהירות ובכפוף לחובת תום הלב [עניין אספן, פיסקה 18; עניין צמרות, פיסקה 29; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נד(5) 691, 712-711 (2003)].

עוד נקבע בעניין אספן כי גם טענת הגנה אופנסיבית המועלית על ידי התובע כנגד נתבע ומתבססת על הליך קודם שהתובע לא היה צד לו, תתקבל במקרים נדירים ויוצאי דופן שקיים בהם ערך מפצה הטמון בהיזקקות לטענה זו, ובלבד שכתוצאה מקבלת הטענה לא ייגרם נזק לנתבע.