אוליבר נ' עיריית כפר סבא ואח'

פסק דין

מ ב ו א

1.לפני תביעת התובע בגין נזקי גוף זאת לאחר שלדבריו בעת שהלך לתומו ברחוב, נתקל בשקע שהיה בריצוף במדרכה, איבד את שיווי משקלו ובעקבות כך נחבל בחלקי גוף שונים.

רקע כללי בתמצית

2.התובע, יליד שנת 1929, טען כי ביום 14.7.08, בשעת אחה"צ, עת הלך ברחוב גורדון בכפר-סבא, נתקל במרצפות- אבנים משתלבות שבלטו מעל לגובה פני המדרכה. לדבריו, הפרשי הגובה בעבודות הריצוף במקום נפילתו מהותיים, ישנן מרצפות מורמות וחלקן שקועות (ר' התמונות נספחים ב' לכתב התביעה).

3.לטענת התובע, הדיירים ברחוב התריעו לא אחת בפני העירייה על הסכנה הכרוכה במעבר ברחוב להולכי רגל וזאת בשל "החורים והמהמורות" שבמדרכה.

4.הנתבעות בכתב הגנתן מציינות, בין היתר ובתמצית, כי דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה מאחר שאירוע התובענה כפי שמתואר על ידי התובע אינו יוצא מגדרם של סיכוני חיים רגילים ואין המדובר במפגע או במכשול.

לטענת הנתבעות, אין כל רשלנות מצידן והן אינן חבות בפיצויו של התובע, לו אף מיוחסת רשלנות תורמת משמעותית.

5.ביום 11.7.11 נשמעו הראיות בתיק. מטעם התובע העיד הוא בעצמו ומטעם הנתבעת העיד מר זוהר מדמון - מנהל מח' עבודות ציבוריות. בסיום החקירות השמיעו ב"כ הצדדים סיכומים על פה, כמפורט בעמודים 12-17 לפרוטוקול.

דיון והכרעה

6.בפני ביהמ"ש הוצגו תמונות של מקום האירוע - מקום נפילת התובע, תמונות המציגות את המרצפות אשר, לטענת התובע, הינן פגומות והיוו מפגע בעטיו הוא נפל (ר' מוצגים ת/2, ת/3, ת/4, נ/1 ו- נ/2).

7.ב"כ התובע ציינה בסיכומיה כי במדרכה בה פסע התובע "יש פער מהותי של שישה מילימטר בנוסף לשישה מילימטר המותרים על פי התקן" (עמ' 12, שורות 14-15).

ב"כ התובע מתייחסת לפיכך להפרש גובה נטען במדרכה של 1.2 ס"מ.

8.בע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני נ' עיריית רמת גן (21.1.98) נפסק, בין היתר, כי:

"... שרחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבימ"ש קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על ידי עשרות אלפי אנשים, וזאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעה פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות... הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהן, בצירוף לאירועי טבע של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים ומפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי יושר" של מה בכך".

ר' גם: ע"א (מרכז) 1391-08-07 כפיר נ' מ.מ. גני תקוה (30.12.07).

ת"א (תל אביב) 87279/96 סרי נ' עיריית חולון (6.12.98).

9.עיון בתמונות מלמד כי אין המדובר במפגע ממשי ואף אם אקבל את גרסת התובע כי המדובר בהבדל גובה בין האריחים במקום נפילתו של 1.2 ס"מ, הרי שעדיין אין המדובר במפגע החורג מגדר הסביר באופן משמעותי, מפגע המעיד על הפרת חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבעת. כפי שציין ביהמ"ש המחוזי מרכז בפרשת כפיר לעיל, הנתבעת אינה מצווה לתור אחר בליטות או שקערוריות נקודתיות שגובהן 1.5 ס"מ במדרכה ואין למצוא התרשלות מצידה בכך שלא שלחה "צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבדוק בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח. בליטה נקודתית של 1.5 ס"מ במדרכה אינה בגדר מפגע המצריך תיקון על אתר" (שם, סעיף 47 לפסה"ד).

10.נציג הנתבעת העיד כי אכן הוגשה כשבועיים ימים טרם האירוע נשוא התובענה תלונה של דיירים באזור על מפגעים, וזו תוקנה על ידי העירייה. לא ניתן לייחס באופן מסוים את המפגע הנטען במדרכה לאותו מכתב שנשלח על ידי הדיירים ולא ניתן לדעת האם המכתב הנ"ל התייחס למפגע שבענייננו. על כל פנים, מקובלת עלי עדות נציג הנתבעת, אשר מתעצמת לנוכח הנראה בתמונות, כי במקום נפילת התובע לא מצוי מפגע במדרכה.

11.בסופו של יום באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת מס' 1 התרשלה באופן המחייב הטלת אחריות עליה. לא למותר לציין, כי נקבע בפסיקה כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט" (ר' ע"א 371/09 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מ"ז (3) 345, 349). כמו כן, ראוי ל ציין כי דיני הרשלנות אינם מטילים אחריות מוחלטת לא על יוצריהם של סיכונים ולא בכלל ואין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. המבחן בסופו של יום הינו מבחן אובייקטיבי והשאלה היא אם נשמרה רמת זהירות סבירה בנסיבות המקרה (ר' ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מ"ט (1), 102, 111; ע"א 437/87 כהן נ' חברת חשמל פ"ד מ"ד(1) 807-809).