אוטובוסים מאוחדים נצרת בע נ' שבאיטה

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

בפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 15,411 ₪, זו הוגשה על ידי שירותי אוטובוסים מאוחדים נצרת בע"מ (להלן- "התובעת") כנגד שבאיטה פאלח טארק (להלן- "הנתבע") ביום 13.3.2012.

לטענת התובעת, ביום 11.11.2010 נהג עידה יוסף באוטובוס שבבעלותה (להלן- "רכב התובעת") ברחוב ראשי בעיר נצרת, "לפני הכיכר באופן פתאומי שמע חבטה מייד עצר ירד לבדוק, הבחין וגילה כי משאית עם מנוף בבעלות הנתבע שחנתה בנתיב הנגדי הרימה מנוף לגובה נסיעת נהג האוטובוס ופגעה בחלק אחורי כיסוי מגן של האוטובוס" (סעיף 3 בכתב התביעה; עוד ר' ת/4 בסע' 4 שבו). לטענת התובעת סך הנזקים שנגרמו לרכב התובעת הינו 13,928 ₪ כאשר לסכום זה יש להוסיף את שכר טרחתו של השמאי מטעמה בסך של 800 ₪.

לטענת הנתבע, הוא הבעלים של רכב משא (להלן- "רכב הנתבע") אשר עליו מותקן מנוף סל אשר מיועד לעמידת אדם. למנוף קיים לוח פיקוד באמצעותו ניתן לנווט את תנועת הסל (להלן- "הסל"). ביום 11.11.2010 עובר לתאונה הנטענת, הנתבע העמיד את הרכב בצידו הימני של המסלול הימני של הכביש, אדם בשם זוהיר סילאווי (להלן- "סילאווי") ששכר את שירותי הנתבע עלה על הסל וניווט אותו כלפי מעלה לצורך החלפת מנורות עבור עיריית נצרת. בעת התאונה הסל ובתוכו סילאווי היה "מעל אמצע הכביש וחלק מהמסלול הנגדי" (ר' סע' 8 בכתב ההגנה; נ/1 סע' 4; נ/2 סע' 4). לטענת הנתבע, עובר לתאונה הציב במרחק של כ- 100 מ' מהסל תמרור "הגבלת מהירות ל-20 קמ"ש" וכן "עובדים בכביש", שני עובדים מטעם הנתבע עמדו במרחק של 70 מ' מהסל והנתבע עצמו עמד במרחק של 20 מ' מהסל. והנה, רכב התובעת בא מהמסלול הנגדי במהירות גבוהה תוך שהוא מתעלם מתמרורי האזהרה שהוצבו במקום על ידי הנתבע (ומי מטעמו), שני עובדי הנתבע והנתבע בעצמו אותתו לרכב התובעת להאט ולעצור אך זה לא נענה להם, המשיך בנסיעתו ופגע בסל.

בדיון שהתקיים בפני ביום 7.3.2013, העידו מטעם התובעת, עידה יוסף (להלן- "נהג האוטובוס"), איחלאס חביבאללה (להלן- "איחלאס") מי שהייתה ברכב התובעת בעת התאונה וכן ג'האן חביבאללה (להלן- "ג'האן") שגם היא נסעה ברכב התובעת בעת התאונה. מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו וסילאווי. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון:

ממכלול הראיות שהוצג בפני בית המשפט ולאחר ששקלתי היטב את טענות הצדדים הנני סבורה כי דין התביעה להתקבל שכן התובעת עמדה בנטל המוטל עליה בדין האזרחי להוכיח תביעתה, כדלקמן:

עדויות התובעת:

איחלאס העידה כי בעת התאונה הייתה ברכב התובעת לאחר שעלתה אליו (יחד עם בתה ג'האן) בתחנת אוטובוס הממוקמת ליד המשביר וישבו במושב הקדמי ליד נהג רכב התובעת. עוד העידה איחלאס כי כל זמן הנסיעה הסתכלה קדימה וכי שמשת האוטובוס היא גדולה מאוד כך שיכלה לראות לכל הכיוונים (פרוטוקול הדיון עמ' 2 ש' 5 - 9). כאשר נשאלה "מתי לראשונה ראית את הסל" העידה: "לא ראיתי שום דבר באופן פתאומי שמעתי בום, כאילו משהו נפל עלינו מלמעלה, אם יש אנשים עובדים ברחוב צריך להיות שלטי אזהרה שעובדים בכביש אבל לא היה כלום. לא ראינו כלום רק שמעתי את החבטה ופחדתי" (פרוטוקול הדיון עמ' 2 ש' 19 - 21). ואולם כאשר נשאלה איחלאס: "כשעליתם לאוטובוס לא התחלתם לדבר ביניכם", הכוונה לאיחלאס וג'האן, העידה: "לא, כל הזמן הסתכלנו קדימה" (פרוטוקול הדיון עמ' 2 ש' 4 - 5). מנגד, כאשר ג'אהן נשאלה בחקירתה הנגדית: "...שמת לב למה שמתרחש בכביש", העידה: "הייתי מדברת עם אמא שלי, כל הזמן היינו מדברים אני ואמא שלי, לא היינו שמים לב למה שקורה בכביש" (פרוטוקול הדיון עמ' 3 ש' 23 - 25). יחד עם זאת, שתיהן, איחלאס וג'אהן הצהירו כי קול החבטה היה באופן פתאומי (ת/2 ו- ת/3) ועדותן בנקודה זו לא נסתרה כמו גם עדותה של איחלאס כי לא היו שלטי אזהרה במקום התאונה או לפניו.

נהג האוטובוס חזר על האמור בתצהירו (ת/1) והעיד בפני כי: "לא היה שילוט בכביש לא היה שום דבר, היה מישהו עומד בכביש השני, יש לו מנוף, באמצע הכביש היה אי תנועה עם שיחים גבוהים ואני בכלל לא ראיתי שהיה מישהו בנתיב שלי עד ששמעתי מכה במזגן למעלה עצרתי" (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 12 - 14). עוד העיד כי איחלאס וג'אהן אף הן התפלאו בדבר קרות התאונה (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 21 - 22). למען שלמות התמונה יוער כי מהעדויות שבפני עלה כי איחלאס וג'אהן היו הנוסעות היחידות שהיו ברכב התובעת בעת התאונה, מלבד נהג האוטובוס ולמעשה עסקינן בעדות נייטרליות.

מעיון בתמונות שסומנו ת/3, עולה כי הפגיעה הייתה בחלק של המזגן הממוקם על גג רכב התובע ובמקום נקודתי אחד, קרי לא לכל אורך המזגן, תמונות אלו סותרות את גרסת הנתבע לפיה: "נכנס במנוף ועוד אחרי הפגיעה המשיך כמעט 200 מ' עד שעצר" (פרוטוקול הדיון עמ' 5 ש' 14 - 15).

עדויות הנתבע:

מטעם הנתבע העיד כאמור הנתבע בעצמו וכן סילאווי, שני אלו חזרו על גרסתם כפי שפורטה לעיל. הנתבע העיד כי בעת התאונה הוא היה: "בצד השני של הכביש הנגדי כדי למנוע רכבים שבאים בגובה מסוים שלא ייפגעו מהמנוף..." (פרוטוקול הדיון עמ' 5 ש' 10 - 11), סילאווי העיד מנגד כי הנתבע עמד על אי תנועה (פרוטוקול הדיון עמ' 6 ש' 29) בעוד שלפי עדותו של נהג האוטובוס באי התנועה יש שיחים גבוהים (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 13). עוד אעיר כי הטענה לפיה הנתבע ועוד שני עובדים אותתו לנהג האוטובוס כבר עשרות מטרים עובר למיקום הסל, אינה מתיישבת עם עדויות התובעת, מכולן עולה באופן ברור ושלא נסתר על ידי הנתבע, כי החבטה בין הסל לרכב התובעת אירעה בהפתעה.

באשר ליתר העובדים שנכחו במקום בעת התאונה- כאשר נשאל סילאווי מדוע שני העובדים הנוספים שהיו במקום כפי שעלה מהתצהירים שהוגשו מטעם הנתבע השיב: "לא יודע. הם ראו את התאונה. הם כנראה מפחדים להגיע לבית משפט" (פרוטוקול הדיון עמ' 5 ש' 28). זאת ועוד, הנתבע כלל לא ביאר אלו אמצעי בטיחות נהג על מנת להזהיר את הנהגים הבאים כי קיים סל בגובה של X מטרים מעל נתיב נסיעתם כמו גם לא הוצגו בפני התמרורים שהוצבו במקום ולא ראיה אובייקטיבית אחרת שתתמוך בטענה כי היו במקום האמצעים הנטענים. בהקשר דברים אלו יוזכר כי "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ''ד מז(2) 605, עמ' 11 (1993)).

מכל האמור לעיל הנני קובעת כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו בדין האזרחי כדי להוכיח שנקט אמצעי הזהירות הנדרשים וכי לא התרשל בעוד שהתובעת עמדה, כאמור לעיל, בנטל להוכיח תביעתה.

גובה הנזק:

התובעת הגישה חוות דעת שמאי שנערכה על ידי תומא סוהיל לפיה גובה הנזק שנגרם לרכב התובעת הינו 13,928 ₪ (לא כולל מע"מ) וכן חשבונית המעידה כי ביום 30.4.2011 שילמה התובעת את שכרו של שמאי בסך של 800 ₪ (לפני מע"מ). בענייננו הסכומים האמורים לא נסתרו על ידי הנתבע ולאחר שעיינתי בנספחי כתב התביעה אין לי אלא לקבלם במלואם.

אשם תורם:

יחד עם כל האמור לעיל, נהג האוטובוס העיד בפני כי שמשת האוטובוס הייתה רחבה וכי היה אפשר לראות את כל הכביש, עוד העיד כי ראה מישהו עם מנוף אך את הסל לא ראה משום "שבאים בכביש לא רואים את הסל כי הוא היה גבוה, אם הייתי רואה אותו הייתי עוצר" (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 16 - 17). ממכלול העדויות אף עולה כי נהג האוטובוס לא האט את נסיעתו חרף שראה את המנוף. לאור זאת ובשים לב לחובת הזהירות המוטלת על נהג עת הוא עולה לרכב עם כלי רכב ובפרט אוטובוס המסיע נוסעים בתחבורה ציבורית, הנני סבורה כי לתובעת יש אשם תורם בגובה של 30% לקרות התאונה. משכך מהסכום של 14,728 ₪ יש להפחית 30%, כך שסך הכול חב הנתבע לתובעת 10,310 ₪.