אוחנה נ' חיים

פסק דין

1.התובע עותר לחייב את הנתבעת בתשלום שכר דירה בגין חודש שכירות ועוד הוצאות ועד-בית בסך 600 ₪ שהנתבעת לא נשאה בהם והוא נאלץ לשלמם במקומה.

2.לטענת התובע, ביום 15.10.10 השכיר את הדירה לנתבעת, בהתאם לחוזה שכירות למשך שנה, בו נקבע כי שכר הדירה יעמוד על 2,250 ₪. לאחר תום התקופה ובתום תקופה נוספת בה שהתה הנתבעת ללא חוזה, חתמו הצדדים על חוזה שכירות נוסף ביום 28.3.12 לשנה נוספת. בחוזה זה הוסכם כי שכר הדירה יעמוד על 2,300 ₪ לחודש. העלאת שכר הדירה ב-50 ₪ לחודש נבעה מהכנסת דמי ועד-הבית בסך 50 ₪ לחודש לתוך הסכום של דמי השכירות, ולאחר שהתובע נוכח כי הנתבעת לא שילמה ועד-בית במשך שנה שלמה, והוא נאלץ לשלם במקומה.

3.התובע טוען, כי הנתבעת עזבה את הדירה ביום 1.8.12 או בסמוך לכך, תוך הפרת סעיף 8(ב) להסכם, לפיו יש להודיע על רצון להביא לכלל סיום של החוזה בהודעה מוקדמת מראש של 90 יום. לטענתו, הנתבעת הודיעה ביום 1.6.12 על רצונה לפנות את הדירה ולכן עליה לשלם חודש שכירות נוסף עד 1.9.12 בסך 2,300 ₪ וכן לשלם חובות עבר לועד-הבית שלא שילמה והוא נאלץ לשלם במקומה, עבור חודשים נובמבר 2010 ועד נובמבר 2011 בסך 600 ₪.

4.הנתבעת טוענת, כי התובע הפר את הסכם השכירות עמה כבר מהתחלה, שכן בחוזה המקורי מ-15.10.10 הוסכם במפורש כי המשכיר יבצע מספר שיפוצים טרם כניסתה לדירה, ובהם, בין השאר, החלפת כיור וארונות מטבח, מקלחון וסורגים. לטענתה, הובאו ארונות מטבח לא מתאימים ונשאר חור בקיר שגרם להגעת עכברים, התובע לא נאות להתקין את המקלחון ולשאת בעלותו ולכן היא נאלצה לרכוש ולהתקין על חשבונה, כשהתובע נאות בסופו של דבר להשתתף בתשלום חלקי בסך 300 ₪. עוד היא טוענת, כי עד לעזיבתה לא הותקנו סורגים.

5.הנתבעת טוענת, כי הודיעה לתובע ביום 1.6.12 על עזיבתה ועשתה מאמצים לסייע למצוא שוכר חלופי. לטענתה, נמצא שוכר חלופי שנכנס לדירה ב-1.8.12, היינו במועד שעזבה את הדירה ולא ב-1.9.12, כפי שטוען התובע ולכן, בנסיבות אלה, אין היא חבה לו דבר.

6.יש להכריע, אפוא, בשאלה העובדתית אם נכנס דייר חדש ב-1.8.12 או ב-1.9.12, שכן ככל שבסופו של יום נכנס שוכר ב-1.8.12, הרי שלא נגרם לתובע חסר של דמי שכירות.

7.התובע התבקש להמציא תוך 24 שעות ממועד הדיון את ההסכם המקורי עם הדיירים החדשים. הומצא עותק של מסמך המתיימר להיות חוזה, ברם עיון בו מעלה כי שם השוכר לא מופיע בכותרת ולא מספר תעודת הזהות, ואינני מייחסת למסמך זה משקל כלשהו.

8.מעבר לכך, צודקת הנתבעת בטענתה לפיה התובע הפר את ההסכם, שכן אין חולק כי סורגים לא הותקנו עד מועד עזיבתה את הדירה, וכן עדותה בדבר אי התאמת ארונות המטבח לא הוזמה. אשר למקלחון ובהתאם להסכם, היה התובע אמור לשאת בעלות זו. בהתאם לקבלות שצירפה הנתבעת, עולה כי המקלחון עצמו עלה לה 690 ₪ והתקנתו עוד 410 ₪, היינו הנתבעת הוציאה מכיסה 1,100 ₪ ולאחר שהתובע החזיר לה סך 300 ₪ בלבד, היה עליו להשלים 800 ₪.

הואיל והתובע שילם את חובה של הנתבעת לועד-הבית בסך 600 ₪ מנובמבר 2010 עד נובמבר 2011 (היינו 600 ₪), יש לקזז סכום זה ממה שחב לה, כך שלאחר הניכוי הוא עדיין חב לה 200 ₪.

במצב הדברים הנ"ל ולאור העובדה שמלכתחילה התובע לא קיים את התחייבויותיו לפי ההסכם, הרי שאפילו אם הייתי קובעת ששוכרים חדשים נכנסו לדירה רק ביום 1.9.12 (ואינני נכונה לקבוע כך), נכון היה לקבוע (על דרך הפיצוי) שאין הנתבעת חבה בשכר הדירה של החודש הנוסף בסך 2,300 ₪, ולכן, בכל מקרה, דין התביעה להדחות.

9.אשר על כן, אני דוחה את התביעה. כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ג, 14 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: