אוחנה נ' דהן

פסק דין

האם אב נושא באחריות שילוחית לנזקים שגרם בנו בן ה-17, שעה שרכב על קטנוע של חברו? זוהי השאלה המרכזית שעומדת להכרעתי במסגרת תובענה זו.

מר סימון אוחנה הוא הבעלים הרשום של קטנוע, מ.ר 6171780. בפועל מי שרוכב על גבי הקטנוע הוא בנו בן ה-17 של התובע, אלי.

למר חנניה דהן יש גם כן בן, שלומי, שגילו כגילו של אלי, ואף הוא מחזיק בקטנוע שרשום על שם אביו.

אלי ושלומי לומדים יחדיו בבית הספר, והם נוהגים לרכב על גבי הקטנועים שהועמדו לשימושם יחד עם חברים נוספים, לאחר שעות הלימודים.

יודגש כי גם אלי וגם שלומי מחזיקים ברישיון נהיגה לקטנוע.

 ביום 13.1.10 אלי ושלומי החליפו ביניהם את הקטנועים, וכל אחד מהם רכב על גבי הקטנוע של חברו. אין חולק כי שלומי ניסה להרים את הגלגל הקדמי של הקטנוע, וניסה לבצע תרגיל רכיבה שמכונה "סוס". לאחר מספר ניסיונות שלא צלחו, שלומי איבד את האחיזה בקטנוע. הקטנוע המשיך בנסיעה, התהפך ונפגע. שלומי עצמו יצא ללא כל פגע מתאונה זו.

זהות הצדדים:

 קיימת אי בהירות בהליך זה בכל הנוגע לזהות התובע והנתבע, שכן סימון אוחנה הציג עצמו חלק מהזמן כתובע עצמו וחלק מהזמן טען שהוא תובע בשם בנו, הקטין. בנוסף סימון אוחנה הגיש את התביעה כנגד שלומי, באמצעות אביו כאפוטרופוס החוקי שלו, אך בדיון עצמו טען כי הוא תובע את חנניה דהן ולא את שלומי עצמו. על כן במסגרת הדיון אתייחס לחלופות השונות ככל שהן נוגעות לזהות התובע והנתבע.

המחלוקות:

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות של מי מהנתבעים בהליך זה, והן בשאלת גובה הנזק.

מר חנניה דהן טוען שאין לו אחריות שילוחית, בנסיבות המקרה,  לנזקים שגרם בנו. שלומי עצמו טוען כי קיבל את הסכמתו של אלי לרכב על גבי האופנוע ולבצע עליו "סוס" ועל כן אין הוא צריך לשאת בעלות תיקון הנזקים שנגרמו לאופנוע.  

בנוסף טוענים הנתבעים כי הנזקים שהתובעים טוענים להם, לא הוכחו, שכן הם לא נתמכים בחוות דעת שמאי, אלא בהצעות מחיר בלבד.

מיהו התובע הנכון?

היות והקטנוע רשום על שם האב סימון אוחנה ולא על שם בנו, הרי שהנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה הם נזקים שנגרמו לאב. על כן התובע הנכון הוא סימון ולא אלי. טענות הנתבעים ולפיהן מדובר במחלוקת בין נערים שצריכה להתברר ללא קשר להוריהם נדחית, שכן הקטנוע הוא בבעלות סימון ולא בבעלות מי מהנערים.

האם יש עילת תביעה כנגד חנניה דהן?

אין חולק כי התאונה נגרמה על ידי שלומי, וחנניה עצמו לא היה במקום כלל. מכאן שעילת התביעה כנגד חנניה מבוססת על כך שהוא אביו של שלומי, וכהורה יש לו אחריות שילוחית למעשים של בנו.

המסגרת הנורמטיבית להטלת אחריות על הורים למעשי ילדיהם:

על פי סעיף 9(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא ניתן להטיל אחריות בנזיקין על קטין שלא מלאו לו 12 שנים. בעניינו שני הקטנים היו במועד קרות התאונה כבני 17 ומכאן שניתן להטיל עליהם אחריות על פי דיני הנזיקין. יתר על כן, על פי הדין הישראלי עצם קיומם של יחסי ההורות אינה מטילה על ההורים אחריות לכל נזק לו גורמים ילדיהם, ואין להורים אחריות שילוחית.

להורים קמה אחריות למעשי ילדיהם שעה שהם עצמם התרשלו בהשגחה על ילדם ובפיקוח על התנהגותו, וזאת על פי מידת הזהירות של הורה סביר (ע"א 290/68 אריאלה אריאל נ' צינק, פ"ד כב(2) 645). חובת הפיקוח של הורה על ילדו משתנה בהתאם לנסיבות השונות וביניהן יש לשקול את גילו של הילד, מאפייניו היחודיים, ואופי הסכנה הנשקפת כתוצאה מהפעילות של הילד (ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 533, ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 125; 537; ת"א (ירושלים) 5064/03 יחזקאל שמואל ואח' נ' גד שרלין ואח' תק-של 2008(2), 9977).