אוחנה נ' דהן

פסק דין

1.בפני תביעה לקבלת כספים על פי חוק הפיקדון, על מיכלי משקה תשנ"ט- 1999 (להלן: "החוק"). לטענת התובע רכש מהנתבע- בעל עסק לממכר משקאות, ארגזי בירה. התובע טען, כי הודיע לנתבע כי כשתצטבר אצלו כמות של בקבוקי בירה, יגיע עם הבקבוקים לקבל את החזר הפיקדון. לטענת התובע, כשהגיע עם 10 ארגזים, בכל אחד 20 בקבוקים, סרב הנתבע ליתן לו החזר במזומן והציע לו זיכוי בלבד. התובע תבע את דמי הפיקדון וכן הוצאות ועוגמת נפש.

2.לטענת הנתבע, הציע לתובע ליתן לו זיכוי, אך לא היה רשאי ליתן לו כסף במזומן. במהלך הדיון שהתקיים בפני, הוסיף הנתבע וטען כי החוק יצא אחרי שהתובע קנה את הבקבוקים, כי התשלום הינו 1.20 ₪ לבקבוק וכי התובע קנה מהנתבע רק ארגז אחד או שניים. הנתבע טען כי לא הגיוני שיחויב להחזיר לאנשים כסף במזומן וכי יש מקום מסודר באזור התעשייה לקבלת דמי פיקדון במזומן.

דיון:

3.כבר בראשית הדברים אציין, כי יש לדחות את טענות הנתבע, כאילו החוק אינו חל על המקרה. על פי סעיף 25 לחוק: "תחילתו של חוק זה ביום יד' תשרי התשס"ב (1.10.01)". דהיינו כבר שנים רבות קודם למקרה דנן, נכנס החוק לתוקפו. כמו כן ובנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי הוראה בחוק הפוטרת את עסקו של הנתבע מתחולתו של החוק, או הוראה המורה לתובע לפנות לספק אחר לצורך קבלת דמי הפיקדון.

4.יחד עם זאת, עיון בחוק ובפסיקה מביא למסקנה, כי אין חובה להשיב את דמי הפיקדון במזומן:

על פי סעיף 6 (א) לחוק, צרכן שיש בידיו מיכל משקה ריק מסומן, רשאי להחזירו לבית עסק שבו מוכרים מיכלי משקה מלאים מסוג כלשהו של היצרן או היבואן, לפי העניין של מיכל המשקה שהוחזר. על פי סעיף 6 (ב) לחוק: בית העסק כאמור בסעיף קטן א' חייב לקבל מיכל משקה ריק מסומן שמוסר לו צרכן ולשלם לו את דמי הפיקדון בעדו.

לאור האמור, חלה חובה על הנתבע לקבל את הבקבוקים ולשלם את דמי הפיקדון.

אולם, בחוק לא נקבע, כי החזר דמי הפיקדון ייעשה דווקא במזומן ולא בדרך של זיכוי. בעניין זה ראה ת"א 1121/08, בש"א 3005/08 קמחי ואח' נ. שופרסל בע"מ שם נקבע:

"יתירה מכך, מלשון ס' 6 לחוק (חוק הפיקדון), לומד ב"כ המבקשים כי השבת דמי הפיקדון עבור הבקבוקים היא בתשלום במזומן ולא בדרך של זיכוי כפי שנוהגת המשיבה.

"פרשנות" זו של לשון החוק אינה מבוססת ונוטה אני לדחותה. לא ברור מאין הסיקו המבקשים כי תשלום דמי הפיקדון עבור הבקבוקים לפי חוק הפיקדון חייב להיות אך ורק בכסף מזומן. ס' 6 (ג) לחוק מחייב את המשיבה לשלם דמי הפיקדון, אך לא צוין, ולו ברמז, כי יש לעשות כן אך ורק במזומן" (הדגשה שלי ר.א).

הנה כי כן, אין כל חובה להשיב את דמי הפיקדון במזומן והנתבע רשאי היה להציע לתובע זיכוי.

5.למעלה מן הצורך, אפנה גם לסעיף 6 (ג) 2 לחוק, על פיו בית עסק אינו חייב לקבל מאותו צרכן יותר מ- 50 מיכלי משקה ריקים מסומנים ביום ולשלם דמי הפיקדון בעדם. התובע טען כי ביום בו הגיע לקבל את דמי הפיקדון, הביא עימו כ- 200 בקבוקים (10 ארגזים של 20 בקבוקים).לפיכך, ממילא לא היה התובע זכאי באותו היום, לדמי פיקדון של למעלה מ- 50 בקבוקים.

6.אכן, אין לזלזל בחשיבות החוק, אשר נועד לקדם את המודעות לשמירת איכות הסביבה באמצעות פרוטות הפיקדון שהופקד אשר להם זכאי כל לקוח המחזיר בקבוקים. יחד עם זאת, בנסיבות דנן, לא סרב הנתבע לבקשת התובע לקבל את דמי הפיקדון, אלא הציע לו זיכוי בסכום זה. משלא מצאתי בחוק כי תשלום דמי הפיקדון צריך להיעשות במזומן דווקא ומאחר שממילא לכל היותר, היה זכאי התובע באותו היום להחזר עבור 50 בקבוקים בלבד, אינני מוצאת כל פגם בכך שההחזר הוצע באמצעות זיכוי.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

התובע רשאי להחזיר את הבקבוקים ולקבל את הזיכוי כמוצע על ידי הנתבע.

בנסיבות העניין, איני מוצאת מקום ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י' ניסן תשע"א, 14 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: