אוחנה גרינפלד נ' ברכה

פסק דין

תביעה כספית ותביעה שכנגד.

בשנת 2000 שררו בין בעלות הדין יחסי חברות קרובים, אשר נוצרו על רקע העובדה שהנתבעת עבדה תקופה קצרה, כאחות בבית האבות שהיה אותה עת בבעלות התובעת.

בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה התובעת, נתנה לה הנתבעת מספר הלוואות.

לטענת התובעת, השיבה לנתבעת את סכומי ההלוואות במלואם, ואף שילמה לה סך של 364,965 ₪ ביתר. לטענת הנתבעת, לא השיבה לה התובעת כל סכום מאז חודש דצמבר 2001 למעט סך של כ- 190,000 ₪ שנתקבל ממכירת הדירה שאותה משכנה לטובת הנתבעת, ונותרה חייבת לה סך של 412,654 ₪.

למרבה הצער, לא השכילו בעלות הדין להעלות על הכתב את ההסכמות שהושגו ביניהן ביחס למתן ההלוואות, סכומיהן ומועדי התקבולים.

המסמך היחיד שנערך בין בעלות הדין, הוא הסכם מיום 18.12.01. פרט לכך, לא טרחו בעלות הדין לתעד כל העברת כספים ביניהן.

העובדה ששלב הבאת הראיות התקיים יותר מעשר שנים לאחר שנמסרו כספי ההלוואה, ובעלות הדין בקשו להסתמך בעיקר על זכרונן, כאשר התברר כי הוחלפו ביניהם שיקים ומזומנים בסכומים שונים, בנוסף להלוואות נשוא הדיון שבפני, הקשתה מאוד על הוכחת התביעות.

מאחר שבתביעה ותביעה שכנגד עסקינן, חל על כל אחת מבעלות הדין נטל השכנוע להוכחת תביעתה שלה, ומקום שבו בית המשפט לא יכול להכריע בין שתי עדויות סותרות של בעלות דין, יוכרע הדין בהתאם לנטל השכנוע.

הפלוגתאות בין בעלות הדין מתייחסות הן לסכום ההלוואות והן לסכומי ההחזר.

דיון והכרעה:

טענות מקדמיות של הנתבעת:

הנתבעת העלתה טענת התיישנות, וביקשה לסלק את התביעה על הסף מטעם זה. טענה זו נדחתה על ידי כב' השופט שחורי, ורע"א שהגישה הנתבעת על החלטתו זו נדחתה אף היא, בפסק דינו של כב' השופט רניאל מיום 21.6.2010 (רע"א 16629-04-10).

באותו פסק דין, דחה בית המשפט המחוזי גם את טענת הנתבעת כאילו כתב התביעה המתוקן תוקן בניגוד להרשאה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, בערעור התובעת על ההחלטה לסלק התביעה על הסף. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי אין מקום לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בשל טענות חדשות המועלות בכתב התביעה המתוקן, ביחס לתשלומים נוספים שביצעה התובעת, שכן רק עילת התביעה מתיישנת, ולא בכל תביעה הסכום הוא חלק מעילת התביעה, שכן יתכן שהינו תוצאת העילה.

משהתיר בית משפט זה את תיקון כתב התביעה, ומשבית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור של הנתבעת בנושא ההתיישנות, לא היה מקום לחזור בסיכומי הנתבעת על סקירת הפסיקה ביחס למקרים בהם לא יתיר בית המשפט תיקון כתב התביעה.

כתב התביעה המקורי הוגש ביום 20.12.2007 היינו 6 שנים ויומיים לאחר מועד החתימה על ההסכם, ולא 7 שנים כנטען. מכאן שהתביעה לא הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

הטענה כי חלה התיישנות על טענות שהועלו לראשונה בכתב התביעה המתוקן, אינה יכולה להישמע אף היא, שכן, התובעת לא הוסיפה עילת תביעה. עילת התביעה נותרה כשהייתה בכתב התביעה המקורי, והעובדה שלצורך הוכחתה ציינה התובעת תשלומים שביצעה גם שמונה שנים לפני הגשת התביעה, אין בה כדי להקים לנתבעת טענת התיישנות. אין לי אלא להפנות לפסק דינו של כב' השופט רניאל, הנזכר לעיל, ולקבוע, לאחר תום שמיעת הראיות, שסכומי התשלומים אינם חלק מעילת התביעה.

לאור האמור לעיל, טענת ההתיישנות נדחית.

הנתבעת מעלה טענות בדבר מעשה בית דין והשתק שיפוטי. טענות אלא יידונו בהמשך, כחלק מהדיון בסכום ההלוואות.

קביעת סכום ההלוואות: