אוחנה(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר

פסק דין

בפנינו עתירה של האסיר אלי אוחנה (להלן: "העותר"), המופנית כנגד החלטת ועדת השחרורים שהתכנסה ביום 15/4/10 בראשותו של כב' השופט אהרון מלמד ואשר דחתה את בקשתו של האסיר לשחרור מוקדם, בנימוק של מסוכנות.

רקע עובדתי

העותר מרצה עונש מאסר, ראשון, של 8 חודשים שנגזר עליו בת"פ 13346-12-09, בימ"ש השלום בנצרת, וזאת בגין עבירות של איומים והיזק לרכוש במזיד שיוחסו לו על פי כתב האישום המתוקן בתיק זה ובגין עבירות של גניבה, פריצה, איומים, איומים, היזק לרכוש שיוחסו לו בתיקים שביקש העותר לצרף, בסה"כ 8 תיקי פ"א נפרדים.

יצוין כי העותר הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון, לפיו הוטל עליו, בין היתר, עונש המאסר של 8 חודשים, שאת ריצויו הוא החל מיום מעצרו, 4/12/09.

בטרם ריצוי שני שליש מהעונש, ביום 15/4/10 דנה ועדת השחרורים בבקשת העותר לשחרור מוקדם, וכאמור הועדה דחתה את בקשת העותר.

החלטת הועדה

הועדה בהחלטתה ציינה כי המדובר באסיר צעיר, שזהו מאסרו הראשון, התייחסה לחוות דעת ועדת האלמ"ב, שהמליצה שלא לשחרר את העותר. כן התייחסה הועדה למצב כלכלי קשה של המשפחה ולמצב רפואי קשה של אבי העותר.

הועדה ציינה בהחלטתה כי האסיר לא עבר כל טיפול בכלא וסירב להשתלב בהוסטל לגברים אלימים לאחר שחרורו, הועדה הייתה בדעה כי תוכנית עבודה שהציג העותר אינה תחליף, לתוכנית שיקום.

הועדה למדה על מסוכנות העותר, מאופי העבירות בהן הורשע וכן מחוות דעת ועדת אלמ"ב.

העתירה

בעתירה שבפנינו מלין העותר על החלטת הועדה. לטענתו ההחלטה לוקה בחוסר סבירות. עוד טוען כי לא היה מקום בכלל לחוות דעת של ועדת אלמ"ב משום שאין מדובר באלימות בין בני זוג.

עוד טען העותר כי הועדה נתפסה לכלל טעות בהחלטתה כאשר ציינה כי "האסיר הפר בצורה בוטה מאסר על תנאי שלא הרתיעו". כמו כן שגתה כאשר כתבה כי האסיר "תקף ואיים לתקוף רופא", כאשר הלכה למעשה, המאסר שנגזר עליו נגזר במסגרת הרשעתו הראשונה ולפני כן כלל לא הורשע בדין, ובאשר לתקיפת הרופא, הרי על פי כתב האישום המתוקן לא הורשע, גם לא הואשם, העותר בעבירה של תקיפה אלא עבירה של איומים בלבד.

נטען עוד בעתירה כי התנהגותו של העותר בבית הכלא היתה ללא רבב, דבר שמצביע על כך כי הוא שינה את דפוסי התנהגותו וכי הוא איננו מסוכן יותר לציבור.

כן טען העותר למצב רפואי קשה של אביו.

תגובת המשיבה

בתגובתה, חולקת המשיבה על טענת העותר כי לא היה מקום לחוות דעת אלמ"ב, זאת משום שגם על פי כתב האישום המתוקן נותרה העובדה כי רקע האיומים על המתלוננת, מיכל גדליה, הינו כעסו של העותר בעקבות החלטת המתלוננת להיפרד ממנו, עובדה בה הודה העותר. מכל מקום, טען ב"כ המשיבה כי משהוגשה חוות אלמ"ב, ועדת השחרורים אינה יכולה להתעלם ממנה וחובתה להתחשב באמור בה, במיוחד בנושא מסוכנות העותר.

לטענת המשיבה, המדובר במסכת עבירות שבוצעו במשך מספר שנים החל מ- 2005 וכלה בשנת 2009 ויש בכך כדי להצביע על אופיו האלים והמסוכן של העותר, אשר סירב להשתלב במסגרת הוסטל לגברים אלימים לאחר שחרורו. לטענת המשיבה, קשר רצוני עם עו"ס בקהילה, לו הסכים העותר, אינו ערובה לטיפול במסוכנותו של העותר. לטענת המשיבה החלטת ועדת השחרורים סבירה ומושתתת על שיקולים ראויים ואין בה כל פגם שיצדיק התערבותו של ביהמ"ש.

דיון והכרעה

בפתח הדברים, לא למותר להדגיש שוב, כי שחרור מוקדם של אסיר איננו זכות מוקנית אלא פרבלגיה הניתנת לאסיר הראוי לשחרור על תנאי. עפ"י סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001, על ועדת השחרורים לשקול את הסיכון הצפוי משחרור של האסיר לשלום הציבור לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא. כל אלה על פי קריטריונים ומבחנים שנקבעו בסעיפי המשנה של סעיף 9 הנ"ל.