אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז ואח'

השופט ד' מינץ:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן) מיום 25.12.2016 בעת"מ 22647-12-15, בגדרו נדחתה עתירתו של המערער נגד החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז מרכז (להלן: ועדת הערר) מיום 26.10.2015, שדחתה את הערר שהגיש המערער נגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פתח תקווה (להלן: הוועדה המקומית), לדחות את בקשת המערער לשימוש חורג בבית מגורים שבבעלותו לשם הפעלת גן ילדים.

הרקע העובדתי

1. בשנת 2010 רכשו המערער ורעייתו זכות חכירה לדורות במקרקעין המצויים ברחוב הדקל 10 בשכונת נווה עוז בפתח תקווה (גוש 6371 חלקה 284) (להלן: המקרקעין). על המקרקעין בנוי בית מגורים חד-קומתי צמוד קרקע ששופץ על ידי המערער במטרה להפעיל בו גן ילדים (להלן: הגן). משיבים 7-3 הם בעלי הזכויות בנכסים הגובלים במקרקעין. משיבה 8 היא אגודה שיתופית שהקימה בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת את שכונת נווה עוז. כיום מנהלת משיבה 8 את המקרקעין הציבוריים בשכונה ואחראית על הפעילות הקהילתית בה.

2. עם פרסום דבר פתיחת הגן, פנו משיבים 7-3 לבית משפט השלום בפתח תקווה ולבקשתם ניתן ביום 17.7.2011 צו מניעה האוסר על המערער ורעייתו להפעיל את הגן אם יהיו בו יותר מ-8 ילדים, אלא אם יינתן להם היתר לשימוש חורג (להלן: צו המניעה). ואכן, ביום 21.7.2011 הגישו המערער ורעייתו לוועדה המקומית בקשה למתן היתר לשימוש חורג במקרקעין המיועד למגורים, לגן ילדים (להלן: הבקשה הראשונה). לאחר שערכה סיור במקום, הוועדה המקומית דחתה את ההתנגדות שהוגשה על ידי משיבים 8-3 והתירה את השימוש החורג המבוקש בשטח של 89.3 מ"ר למשך 5 שנים. אלא שמתן ההיתר הותנה בתנאים, ובכללם שהכניסה לגן תהיה מכיוון רחבת החניה של המקרקעין בלבד, ולא מרחוב אחר (רחוב הדקל). בהחלטה צוין עוד כי על המערער לפנות באופן מיידי לקבלת אישור כיבוי אש וכי ההחלטה אינה מהווה היתר בניה אשר יינתן בחלוף 30 יום לאחר מתן ההודעה על ההחלטה, וככל שלא יוגש ערר לוועדת הערר על ידי משיבים 8-3.

3. משיבים 8-3 אכן הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית (להלן: הערר הראשון). ברם, ביום 18.3.2012 דחתה ועדת הערר את הערר ואישרה את בקשת המערער לשימוש חורג, אלא שהיא קיצרה את תקופת השימוש החורג ל-3 שנים. כמו כן, ועדת הערר התנתה את מתן ההיתר בתנאים נוספים על אלה שנקבעו על ידי הוועדה המקומית. בין היתר נקבע כי הפתח לרחוב הדקל ייסגר באופן קבוע. כן נקבע כי עמידה והקפדה על התנאים שנקבעו בהחלטה למתן השימוש החורג, תהווה שיקול מהותי להארכת תקופת השימוש החורג, אם תתבקש בעתיד הארכה שכזו (להלן: החלטת ועדת הערר הראשונה). על אף שלא מילאו אחר התנאים שנקבעו בהחלטות הוועדה המקומית וּועדת הערר, המערער ורעייתו המשיכו להפעיל את גן הילדים, כאשר הלכה למעשה לא היה בידיהם היתר לשימוש חורג.

4. נוכח האמור, בחודש ספטמבר 2014 הגישו משיבים 8-3 לבית משפט השלום בפתח תקווה בקשה לביזיון בית המשפט, במסגרתה טענו כי המערער ורעייתו אינם מקיימים את צו המניעה. ביום 8.12.2014 קבע בית המשפט שאם צו המניעה לא יקוים, יוטלו על המערער סנקציות. ברם, המערער המשיך בדרכו ולא קיים את צו המניעה. על כן, ביום 1.3.2015 קבע בית המשפט כי המערער ואשתו "ממרים, ומבזים את ההחלטה בעניין צו המניעה באופן מודע ובעזות מצח" והחל מיום 1.5.2015 ייקנסו בסך של 5,000 ש"ח לכל יום שבו ימשיכו להפעיל את הגן בניגוד לצו המניעה. ערעור שהגיש המערער לביטול הקנס, נדחה, אך הקנס היומי הופחת והועמד על סך של 2,000 ש"ח ליום החל מיום 1.9.2015.

5. מאחר שהמערער לא עמד בתנאים שהותנו לצורך קבלת היתר לשימוש חורג ולא קיבל היתר כאמור, פג תוקפו של האישור העקרוני שניתן לו בחודש דצמבר 2014. על כן, הוא הגיש לוועדה המקומית בקשה חדשה לשימוש חורג (להלן: הבקשה השנייה). משיבים 8-3 התנגדו גם לבקשה זו. הפעם הובהר למערער כי בקשתו לא תאושר על ידי פיקוד העורף מבלי שיציג פתרון למיגון, על כן ביקש המערער לדון תחילה בבקשה לתוספת בנייה שהגיש. בקשה זו אושרה על ידי הוועדה המקומית ונקבע מועד נפרד לדיון בבקשה לשימוש חורג לגן, ששטחו גדל בינתיים ל-136 מ"ר. בסופו של דבר, ביום 6.8.2015 החליטה הוועדה המקומית לקבל את התנגדות המשיבים ודחתה את הבקשה השנייה. בנימוקיה ציינה הוועדה המקומית כי:

"דעת הועדה אינה נוחה כלל ועיקר מהתנהלות המבקש, אשר לא טרח עד כה להוציא היתר בניה חרף העובדה שאישור ועדת הערר ניתן לפני למעלה מ- 3 שנים!!. גם אישור כבאות הומצא רק ב- 30.10.2014. הבקשה להיתר נפתחה ב-12/14 אך המבקש התעכב בהשלמת הדרישות לדיון ממניעים לא ברורים. בנסיבות אלה, ונוכח טענות המתנגד, מחליטה הועדה לקבל את ההתנגדות ולסרב לבקשה".

על ההחלטה האמורה הגיש המערער ערר לוועדת הערר. ביום 26.10.2015 נדחה ערר זה (להלן: החלטת ועדת הערר השנייה). בנימוקיה ציינה ועדת הערר כך: