אוחיון נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות

פסק דין

לפניי תביעה כספית, נזיקית, על סך 102,500 ₪, שעיקרה הוצאת לשון הרע.

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים

1.התובע, הנו עורך דין ונוטריון במקצועו, והנתבעת - הרשות לאכיפה וגביה של מסים ואגרות.

2.לטענת התובע, ביום 17 או ה- 18 לחודש מרץ 2010, קיבל מהנתבעת מכתב דרישה, לפיו נדרש לשלם 563 ₪, המורכבים מאגרה בסך 493 ₪ ו- 70 ₪, בגין ריבית והפרשי הצמדה. נטען כי המכתב מוען לכתובת לא נכונה, שד' הר ציון 07, בעוד שכתובתו היא, שד' הר ציון 60, ובעבר היתה, שד' הר ציון 70. התובע טוען כי בשל היכרותו של הדוור עמו, ידע זה להביא את מכתב זה, ואחרים, למענו הנכון.

3.התובע טוען כי פנה לנתבעת במכתב מיום 18.03.2010, בו ביקש ממנה הבהרות בעניין החוב, ואף ציין כי, לכאורה, מדובר באגרה משנת 2002 שעניינה אינו נהיר לו. כן הבהיר במכתב כי יראה בחומרה כל ניסיון לנקוט בהליכי גביה טרם בירור העניין, וציין כתובתו הנוכחית הנכונה, שד' הר ציון 60.

4.במהלך חודש מאי, קיבל התובע תשובה לפנייתו, בה הובהר לו כי מדובר בתיק אזרחי בו לא שולמה המחצית השנייה של האגרה. לטענת התובע, לאחר קבלת המכתב מהנתבעת, שלח מכתב נוסף, בו מחה על התנהלות הנתבעת, כפר בחוב, וכן עמד על כוונותיו להעמיד את העניין לבחינה משפטית, ותוך שהוא מזהיר את הנתבעת מפני נקיטת הליכים משפטיים טרם בירור וליבון הנושא. נטען כי מכתבים נוספים ששלחה הנתבעת, נשלחו לכתובת לא נכונה, וכי על אף שצוין במכתביה של הנתבעת "לתשומת לבך: הגשת בקשה/פנייה אינה מונעת התווספות תוספות פיגורים על פי חוק", לא צוין שהליכי גבייה כגון עיקול אינם מוקפאים בשלב זה של הבירור.

5.לטענת התובע במהלך חודש יוני, קיבל מכתב נוסף, שמוען אף הוא לכתובת לא נכונה, ושם צוין כי ההליכים בוטלו לאחר שבוצע עיקול צד שלישי בבנקים הבאים: יהב, הדואר, לאומי, דיסקונט, הפועלים, מרכנתיל דיסקונט והמזרחי המאוחד. נטען כי מכתב זה הגיע בסמוך למועד בו התברר לתובע כי הוטל עיקול בחשבונו וכי הבנק העביר לנתבעת את סכום העיקול.

6.ביום 24.06.2010, קיבל התובע את הודעתה של הנתבעת בדבר סגירת התיק נוכח התשלום שנגבה מהתובע. התובע מפנה להוראות חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, ולסעיף 5 לחוק זה, לפיו, טרם נקיטת הליכי גביית חוב יש לשלוח לחייב דרישה לתשלום ובה המועד שבו על החייב לשלם את החוב, ורק במידה וזה לא שילם את החוב, תישלח דרישה נוספת, שתומצא בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

7.לטענת התובע, הפעם הראשונה בה קיבל דרישה לתשלום כדין היתה במהלך מרץ 2010, על כן, ולאור האמור, לא ציפה לקבל את מכתב הנתבעת מיום 07.07.2003, בו נשלחה אליו דרישה לתשלום ובה הזמנה למשפט. נטען כי גם אם היה ממש בטענת הנתבעת, הרי שטענה לפיה, דרישה שנשלחה לפני שבע שנים יכולה לשמש כדרישה ראשונה, כך שלאחר שבע שנים תוצא דרישה נוספת, הנה מעשה מקומם. לעניין זה, טוען התובע, כי לא התקיימו דרישות סעיף 5 לחוק, מאחר ואין לראות במכתב שיצא מבית המשפט, אם נשלח, משום דרישה ראשונה, וכן לא ניתן לראות בדרישה שנשלחה לאחר 7 שנים כדרישה שנייה. משכך, נטען כי רק המכתב מחודש מרץ 2010 יכול להיחשב כדרישה ראשונה, ולכן לא קמה לנתבעת סמכות לנקוט בהליכי גבייה על פי החוק. התובע מוסיף, כי אין לצפות מאדם כלשהו כי יזכור או ישמור מסמכים במשך שבע שנים, וכי לא ניתן לצפות כי יזכור מדוע לא שולמה המחצית השניה של האגרה, ובכך, נגרם לו נזק ראייתי המצדיק פטור מתשלום.

8.התובע טוען כי הנתבעת צריכה להפעיל את הסמכויות אותן הפקיד המחוקק בידיה, תוך נקיטת משנה זהירות, ובחינה כי כל התנאים המקדמיים להפעלת הסמכות התקיימו. התובע מפנה לקביעותיו של מבקר המדינה כפי שפורסמו בדו"ח השנתי מספר 36, בו נדונה תלונה זהה, ובעקבותיה הוסקו מסקנות, הן באשר למקרה הספציפי והן מסקנות רוחביות, באשר לסמכויות הגבייה של הרשות.

9.לעניין האגרה, טוען התובע כי חלק האגרה ששולמה נקוב בפסק הדין, ומאחר ומעמדו במשפט הנו של תובע אשר לא שילם את המחצית השנייה של האגרה, אין הוא יכול כעת לבקש תיקון של פסק הדין, ולחייב את הנתבע באותו הליך במחצית השנייה של האגרה. על כן, נטען כי יש לראות בחתימת בית המשפט על סכום האגרה ששולם בפועל, בגוף הפסיקתא, משום פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

10.במסגרת תביעתו טוען התובע כי בגין כל עיקול שהוטל בכל אחד מהבנקים ביצעה הנתבעת עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"א-1961, ולפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסך של 50,000 ₪ צמוד למדד בגין כל אחד מהמעשים. נטען כי תיאורטית, רשאי היה התובע לעתור לפיצוי בגין כל אחד מהעיקולים שהוטלו, סה"כ 350,000 ₪ אך בחר לצמצם ולהגביל את תביעתו בעילה זו של לשון הרע לסכום של 100,000 ₪.

11.התובע טוען כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב במימוש זכות, בחוסר סמכות וברשלנות. כתוצאה מפעולתה, נגרם לתובע נזק חמור ומעבר לפגיעה בשמו הטוב, הרי שהצגתו כמשתמט מתשלום חוב, גרמה לו עוגמת נפש ונזק שאינו נזק ממון המוערכים בסך של 100,000 ₪. לטענת התובע הנזק שנגרם לו צופה, בין היתר, פני עתיד, מאחר ואם יזדקק בעתיד לשרות או אשראי, הרישום בדבר העיקול יצוץ תמיד. לבסוף, נטען כי התנהלות הנתבעת גרמה לתובע לשלם ללא הצדקה סך של 616 ₪ שנגבה שלא כדין מחשבונו וכן להוצאות וביטול זמן, המוערכים על ידו בסכום כולל של 2,500 ₪.

12.לפיכך עותר התובע לחייה את הנתבעת לשלם לו סך של 102,500 ₪.

13.הנתבעת טוענת כי התובע לא שילם את האגרה במועד הקבוע לתשלום, 15.12.2002, חרף היותו עורך דין ונוטריון. נטען כי ביום 24.12.2000, נשלחה לתובע דרישה ראשונה בדואר וביום 08.03.2010, נמסרה דרישה שנייה לתשלום החוב, באמצעות דואר רשום, לעובדת משרדו של התובע ומשכך, מדובר באישור מסירה תקף לפי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. משהתובע לא שילם את החוב למרות דרישת התשלום, המשיכה הנתבעת בהליכי גבייה עד שביום 17.05.2010, הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע.

14.הנתבעת טוענת כי עצם פניותיו של התובע אליה אינן עוצרות או מעכבות את הליכי הגבייה שנועדו למנוע הברחת נכסים. כן נטען כי יש בפניות אלא כדי לעכב את מרוץ השיהוי. לטענתה, עם סגירת החוב, נסגר התיק ונשלח לתובע מכתב המפרט את הליכי הגבייה וסיבת הסגירה. לעניין ההתיישנות, טוענת הנתבעת, כי הליך גביית אגרה הנו הליך מנהלי, שלגביו לא חלה התיישנות כהגדרתה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. לטענת הנתבעת, ההנחיות הפנימיות ביחס לחובות ישנים של אגרות בית משפט מורות כי יש לנקוט הליכי גבייה מנהליים ביחס לחובות בתיק אגרות עד שבע שנים, ובמקרים חריגים, ניתן להאריך את התקופה אף לעשר שנים. ככלל, בתיקים בהם חלפו שבע שנים ויותר מהמועד הקובע, כשלא נעשתה כל פעולה לגבייה או לא התקבלה כל הודאה של החייב, ובכפוף להתנהגות הצדדים ויתר הנסיבות, אין לנקוט הליכי גבייה של אגרות.

15.לטענת הנתבעת, ממועד פסק הדין, 11.02.2004, ועד למשלוח הדרישה הראשונה לתשלום החוב ומסירת הדרישה השניה לתשלום החוב, לא חלפו 7 שנים. כמו כן, נטען כי כתובת משרדו של התובע, התקבלה במחשבי מזכירות בית המשפט עם קליטת התיק במרכז, ולכתובת זו נשלחו דרישות התשלום. בעניין זה טוענת הנתבעת כי לפי תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, כל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי מענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור, כאילו הומצא כראוי, ומשכך, דרישות התשלום שנשלחו אל התובע, הומצאו כדין. לעניין העדר ידיעתו של הנתבע אודות המצאת המכתב לעובדת משרדו, נטען כי המכתבים נשלחו למען המופיע בלוגו משרדו, שד' הר ציון 60 והתובע אף התכתב בגינם עם הנתבעת, דבר המעיד על כך שקיבל את המכתבים שנשלחו אליו, וכבר ביום 18.03.2010, אחז בדרישה לתשלום מאחר ופנה לנתבעת בעניין.

16.לעניין החוב, טוענת הנתבעת כי התובע לא שילם את האגרה במועד או במועד מאוחר יותר, ואף לא הציג סיבה לפטור מתשלום או החלטה שיפוטית המורה על פטור מתשלום האגרה או הודעת מזכירות בית המשפט לפיה האגרה שולמה. משכך, נטען כי התובע התעלם במפגיע ממכתבי דרישות התשלום ומהליך העיקול שבוצע. הנתבעת טוענת כי היא מוסמכת להטיל עיקול בכל שלב לאחר מסירת הדרישה השנייה, ואף צוין בנוסח דרישת התשלום אודות נקיטת פעולת עיקול באם לא ייפרע החוב.

17.הנתבעת טוענת כי הודעת העיקול נשלחה באמצעות מדיה מגנטית לבנקים אך בפועל הוטל עיקול על חשבון בנק אחד, בנק הפועלים. הודעת העיקול אינה מפרטת את מקור החוב של התובע, ואינה יוצרת כל מצג בעניין זה. כמו כן, לא הוצגה כל ראיה לפיה עין אדם כלשהו ראתה את העיקול או כי דבר העיקול נצפה על ידי מאן דהו, אשר מכיר אותו הכרות אישית או בכלל. משכך, אין בהודעת העיקול משום הכפשת שמו של התובע ואין היא מהווה פרסום כמשמעותו בחוק. נטען כי העיקול שנעשה אצל צד ג', נעשה כדין, לאחר שהתובע לא פרע את החוב במועד ולאחר שנשלחו ונמסרו לו דרישות תשלום החוב. על כן, הנתבעת חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, המקנה הגנה לפרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שרשאי לעשות על פי היתר של רשות. לחילופין, נטען כי הפרסום חוסה בצלה של הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, היות והתובע היה חייב, והחוב היה בר חיוב, כך שמדובר בפרסום אמת והפרסום הנו בעל עניין ציבורי.