אוזן רחל נ' ווידסלבסקי יוסף

פסק דין

מבוא

1.בפניי תביעה לתשלום פיצוים בסך של 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

2.התובעת והנתבע הם שכנים המסוכסכים זו עם זה במשך שנים רבות.

3.ביום 8.1.2007 שלח הנתבע מכתב אל התובעת ובו דרש ממנה לתקן את גג ביתה כדי למנוע נזילות אל תוך ביתו. בתגובה, ביום 4.2.2007 שלח בא כוחה של התובעת, עו"ד משה פרדס, מכתב תשובה אל הנתבע, בשמה של התובעת, ובו טען כי למרשתו נגרם נזק חמור בשל ריחות אשפה ומפגעים מביתו ומחצרו של הנתבע.

4.ביום 11.2.2007 שלח הנתבע מכתב תשובה אל עו"ד פרדס. המכתב נשלח תחילה בדואר אלקטרוני ולאחר מכן גם בדואר. במכתב זה כתב הנתבע, בין השאר, את הדברים הבאים:

"בקשר לטענה החצופה של מרשתך, בדבר ריחות האשפה והמפגעים מן הדירה שאני מתגורר- כדאי שמרשתך תשטוף את פיה מהצחנה הנודפת מפיה בשל עישון הסיגריות אשר נכנס לבית ללא הרף ... הריח שנודף מהשירותים שלי בשעת שימוש, נעים יותר מהצחנה שיוצאת מפיה של מרשתך המכוערת במיוחד, כאשר היא יושבת ומעשנת מתחת לחלון הבית שלי וכל העשן נכנס לביתי ...".

בגין דברים אלה הוגשה התביעה שבפניי.

5.הנתבע התגונן בטענה לפיה מכתבו נשלח אל בא כוחה של התובעת ועל כן לא מדובר ב"פרסום" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), מכח הכלל לפיו "שלוחו של אדם כמותו". עוד טען הנתבע כי דברים שנכתבו ברוגז ובכעס לא ייחשבו לשון הרע, מה גם שמדובר למעשה בגידופים. הנתבע גם טען כי כלל לא התכוון לשלוח את הדואר האלקטרוני אל בא כוחה של התובעת, אלא מדובר בטיוטת מכתב שהתכוון להעביר לבא כוחו שלו, לשם קבלת הערותיו. הנתבע טען כי לא שלח את המכתב בדואר, אלא אך ורק בדואר האלקטרוני. לבסוף טען הנתבע כי עומדות לו הגנות לפי ס' 13- 15 לחוק איסור לשון הרע משום שמדובר בדברים שהוחלפו תוך כדי דיון, משום שהתובעת אכן נוהגת לעשן מתחת לחלונו ומשום שמדובר בפרסום בתום לב לשם הגנה על ענין אישי כשר שלו שנועד לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה נגדו קודם לכן.

6.אין ספק שהביטויים בהם השתמש הנתבע ביחס לתובעת הם ביטויים קשים ומבישים, שאדם סביר מן היישוב לא היה משתמש בהם. אני סבור כי יותר משדברים אלה מביישים את התובעת, הם מביישים את הנתבע עצמו, שכן הסגנון מעיד על טיבו ואופיו של הכותב.

7.יחד עם זאת, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, מחמת שני טעמים. הטעם הראשון הוא שמדובר בפרסום שכוון אל בא כוחה של התובעת, ולא לאדם אחר זולתו, ועל כן יש לראות בכך כפרסום שהיה מיועד לנפגע בלבד. הטעם השני הוא שמדובר בנאצות, שהקורא הסביר אינו מתייחס אליהן ברצינות, ולכן לא מדובר בלשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. נדון בטעמים אלה כסדרם.

פרסום המכוון אל בא כוחו של הנפגע

8.ס' 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "פרסום" לענין לשון הרע הוא פרסום שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע או פרסום בכתב שעלול היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. מכאן שפרסום שהגיע אך ורק אל הנפגע, אינו מקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

במקרה דנן, הפרסום היה מכוון אמנם לא אל הנפגעת עצמה, אלא אל עו"ד פרדס, בא כוחה, אך ברי כי פרסום זה נעשה רק משום שהנתבע ידע כי עו"ד פרדס מייצג את הנפגעת, והפנייה אליו נעשתה בכובעו כבא כוחה של הנפגעת. בנסיבות אלה, יהא זה אך אבסורד לקבוע כי פרסום המכוון אל עורך דינו של הנפגע, בקשר לענין בו מייצג עורך הדין את הנפגע, יצמיח לנפגע עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע.

9.התובעת טוענת בסיכומיה כי לא חל במקרה דנן העקרון הקבוע בס' 2 לחוק השליחות, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק השליחות"), לפיו "שלוחו של אדם כמותו", שכן יש להבחין בין פעולה משפטית של שלוח לבין פעולה מטריאלית פיסית שלו. לדידה, פעולת השליחות מחייבת ומזכה את השולח אך ורק מקום בו מדובר בפעולה משפטית, להבדיל ממצב שבו השליחות אינה אלא פעולה פיזית. התובעת מוסיפה וטוענת כי במקרה דנן, קבלת המכתב המשמיץ היתה פעולה פיסית ולא פעולה משפטית מצידו של עו"ד פרדס ולכן חוק השליחות איננו חל.

אכן, מבחינה מילולית גרידא, חוק השליחות אינו חל מקום שבו באים לבדוק האם ניתן להטיל על צד ג' אחריות בגין פרסום לשון הרע, כאשר הוא שולח מכתב נאצה אל השלוח, בו הוא משמיץ את השולח, שכן עניינו העיקרי של חוק השליחות הוא הטלת אחריות על השולח כלפי צד ג', בגין פעולותיו של השלוח. יחד עם זאת, לטעמי, את התשובה לשאלה המשפטית המתעוררת בעניננו אין לחפש בהוראות חוק השליחות.

אני סבור כי כאשר עסקינן בפרסום לשון הרע שנעשה בפניו של עורך דין, ביחס ללקוחו, יש לבחון את הדברים תוך משקל מיוחד לתפקידו של עורך הדין כזרועו הארוכה של מרשו. כמו כן, יש לפרש את חוק איסור לשון הרע פירוש תכליתי, ולא פירוש מילולי צר, שהרי כבר נקבע כי:

" 'מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421, 427 (1980)). בה במידה אין החיקוק מבצר שיש לכובשו בעזרת כללי הדקדוק. מלאכת הפרשנות בה אנו עוסקים כמשפטנים מחייבת אותנו ליתן להוראות הכלולות במסמך המשפטי – ובענייננו תכנית המתאר המהווה חיקוק – את אותו הפירוש המתיישב עם המשמעות ההגיונית והטבעית של האמור בהן והמגשים באופן מיטבי ככל הניתן את המטרה שנועד המסמך להשיג."

עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון , בעמ' 22 - פורסם בנבו.