אוזן נ' והשיכון ואח'

פסק דין

ביום 22.5.12 דחתה וועדת אכלוס עליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון את בקשת העותרת להקנות לה זכויות חוזיות כדיירת ממשיכה בדירת אמה שהתגוררה בדיור ציבורי באשדוד, מהטעם שהעותרת לא התגוררה עם אמה בדירה 4 שנים לפני פטירת האם, וכן מאחר והעותרת לא עונה להגדרות חסר דירה 5 שנים לפני פטירת הדייר החוזי. עוד צויין בהחלטה העותרת לא זכאית לדיור ציבורי, שכן אינה ממלאת אחר התנאי לפיו היא מתקיימת מהבטחת הכנסה 12 חודשים עובר לבקשה. בסייפא של ההחלטה נאמר "הדירה נחוצה לאכלוס משפחות שאושרו כדין לדיור ציבורי חלקן ממתינות שנים. למרות הנסיבות לא ניתן לחרוג מהכללים ולהעדיפה על פני המשפחות הממתינות בישוב...".

עתירת העותרת היא לביטול ההחלטה האמורה ולקביעה כי הינה דיירת ממשיכה בדירת אמה בדיור הציבורי באשדוד. לחילופין עתרה העותרת לקביעה כי היא זכאית לדירה בדיור הציבורי, וכי המשיב 1 (להלן: "המשיב") יכניסה לרשימת הממתינים בתור לקבלת דיור ציבורי, וכי בזמן ההמתנה תקבל סיוע בשכר דירה בהתאם לנוהלי המשיב.

המשיב טען כי החלטת וועדת האכלוס העליונה סבירה וכי דין העתירה להידחות בשל כך שהעותרת איננה עומדת בתנאים הקבועים בחוק להכרה כדייר ממשיך, אינה עומדת בכללי המשיב בדבר זכאות לדיור ציבורי, וכן כי לא התגוררה בדירת אמה במהלך פרק הזמן הנטען בעתירה.

המשיב 2 הודיע כי מאחר והגורם המוסמך הינו המשיב, המשיב 2 יקבל כל החלטה, ולפיכך, ביקש לפטור אותו מהמשך התייצבות לדיון.

העובדות

העותרת הינה גרושה, אם לשלושה ילדים קטינים. בשנת 2000 רכשה עם בעלה דירה באשדוד אותה מימנה, בין היתר, באמצעות משכנתא. בן זוגה של העותרת בעבר, במהלך שנות הנישואים, היה מובטל תקופות ארוכות, המשפחה נקלעה לקשיים כלכליים, ולבסוף, בשנת 2011 בני הזוג התגרשו.

בשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו בני הזוג נוצר חוב פיגורים בגין המשכנתא לבנק, ובינואר 2008, לאחר שמונה כונס נכסים לדירה, פונתה משפחת העותרת מדירתה. הדירה נמכרה, נותר חוב בגינה של כ- 92,000 ₪, אשר הופחת ל- 30,000 ₪, בהחלטה של וועדה מיוחדת, ועל העותרת לשלם מידי חודש כ- 500 ₪ בגין אותו חוב. בעקבות הפינוי מהדירה עברה העותרת יחד עם ילדיה, לטענתה, להתגורר בדירת אמה, הדירה מושא הדיון. לטענת העותרת מאז ינואר 2008 היא וילדיה מתגוררים בדירת האם.

במרס 2011 אושפזה אמה של העותרת במוסד רפואי ממנו הועברה למוסד סיעודי, וביום 24.8.11 האם נפטרה. לאחר פטירת האם הגישה העותרת בקשה להיכלל כחסרת דיור, ואכן ביום 31.8.11 הוכרו העותרת וילדיה כחסרי דירה ואושר להם סיוע בשכר דירה לפי דרגה 47. בד בבד הגישה העותרת בקשה להכיר בה כדיירת ממשיכה. עניינה נדון בוועדה מחוזית ונדחה. ביום 1.5.12 הגישה ערעור על החלטה זו לוועדה העליונה. הוועדה העליונה נתנה את החלטתה ביום 22.5.12 אשר בה, כאמור לעיל, נדחתה בקשת העותרת להכיר בה כדיירת ממשיכה – מכאן העתירה בענייננו.

פרק הזמן שבו התגוררה העותרת בבית אמה

כאמור, לטענת העותרת, היא וילדיה התגוררו בבית אמה של העותרת מאז פונו בינואר 2008 מהדירה שהיתה פעם בבעלות העותרת ובן זוגה. לטענת המשיב אין לקבל גרסה זו של העותרת וזאת בהסתמך על דוחות "ביקורי מעגל" שבוצעו במהלך השנים 2008 ו – 2009, ושמהם עולה כי בעת ביקורי הרכז התגוררה בדירה אך אמה של העותרת (נספחים ד' 2 ו- ד' 3 לכתב התשובה).

ב"כ המשיב אזכרה בטיעוניה פסיקה בה, לטענתה, ניתן משקל רב לדוחות "ביקורי מעגל".

מבלי להמעיט ממשקלם של דוחות "ביקורי מעגל", הרי שבנסיבות בענייננו מצאתי לבכר את גרסת העותרת בדבר משך הזמן שהתגוררה בבית אמה על פני דוחות "ביקור מעגל". העותרת אישרה בתצהירה את אמיתות טענתה באשר לתקופה אשר בה התגוררה בבית אמה, ואשר, כאמור, החלה בינואר 2008.

תימוכין לגרסת העותרת מצינו במסמכים שצורפו לעתירה החל מדו"ח כונס הנכסים, בו צויין כי ביום 20.1.08 תפס חזקה בדירת העותרת ובן זוגה – שאז לטענת העותרת היא עברה להתגורר בבית אמה, והמשך בתיעוד של קניית מחשב מיום 24.8.08 בו מצויינת כתובת אמה של העותרת ככתובתה של העותרת. עוד צורף לעתירה טופס הפניה של בנה של העותרת מיום 25.5.09 בו מצוינת כתובתה של אמה של העותרת ככתובתו של בנה של העותרת.

לכן, יש לראות את העותרת כמי שהתגוררה עם אמה החל מיום 20.1.08.

דייר ממשיך

ההכרה בדייר ממשיך מקורו בערך חברתי של הכרה בזכויות צאצאיהם של דיירי הדיור הציבורי, כעולה מדברי הכנסת בדיון שהתקיים טרם אושר חוק זכויות הדייר לדיור ציבורי, התשנ"ח – 1998. יו"ר וועדת הכלכלה חבר הכנסת אברהם יחזקאל בהציגו את החוק אמר, בין היתר, "אתם יודעים, שבלא מעט מקרים, בעיקר אחרי 50 שנה, הזדקנה האוכלוסייה שגרה בדיור הציבורי. חשבה חברת הכנסת תמר גוז'נסקי נכון ואמרה, שראוי שגם בן או בת שלא שפר גורלם, ושממשיכים לגור עם הוריהם באותו דיור ציבורי, מן הראוי שימשיכו להתגורר בו. היו לא מעט מקרים, חבר הכנסת רן כהן, כמו שאתה יודע, שבעת השבעה הם קיבלו מהחברה הציבורית מכתב שאומר: עליכם לפנות את הדירה. זה קרה במהלך השבעה, עוד לא תמו ימי האבל על פטירתו של בעל הדירה הציבורית, על מי שגר בדירה הציבורית, וכבר קיבל מי שהמשיך את המגורים בדירה הודעה שעליו לפנות אותה והוא עלול היה למצוא את עצמו ברחוב.

מדובר על כך, שאותם דיירים ממשיכים, שלא שפר מזלם ולא שפר גורלם, אם הם חולים, יוכלו להמשיך ולהתגורר שם. זה דבר חשוב, הומני וחברתי מהמעלה הראשונה. זכותו של הדייר הממשיך כוללת גם את הזכות לכך שגובה שכר הדירה שהוא ישלם במשך השנתיים הראשונות לא יעלה על זה שהיה משתלם על – ידי הדייר הראשוני, השוכר, שמכוחו בא הדייר הממשיך. כן, אותו אדם שימשיך, אם, חלילה, נפטר בעל הדירה, או מי ששכר דירה, יוכלו הבן או הבת או האם החד – הורית שגרה שם, לשלם אותו שכר הדירה, כפי ששילמו האמא או האבא".

חבר הכנסת מאיר שטרית ציין: "אנשים שגדלו בבתים של דיור ציבורי עם ההורים שלהם וגרו שם שנים, לפתע, כשההורים שלהם נפטרו, היה מוגש נגדם צו פינוי, והיו מוציאים אותם מהבתים. זה מעשה שבמידה מסוימת נראה כבלתי הגיוני ובלתי נסבל".

מפי מציעת הצעת החוק חברת הכנסת תמר גוז'נסקי נרשם בדברי הכנסת "בהצעת חוק זו באנו לפתור בעיה הרבה יותר בסיסית, של אנשים שלא קנו דירות, שהוריהם לא קנו דירות, שהם לא קונים דירות, והם בסך הכול מבקשים להמשיך ולהתגורר בדיור הציבורי. אני חושבת, שכשקבענו שבנים או נכדים יוכלו להמשיך ולהתגורר בתנאים מסוימים, קבענו איזה עיקרון, שהדיור הציבורי, משום שהוא דיור סוציאלי, רואה את המשפחה כמשפחה לא רק בדור אחד אלא גם בדורות הבאים".