אוזן נ' דיגמסז

החלטה

1. בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד הנתבע בהעדר התייצבות ביום 23.1.12.

2. בבקשה מציין הנתבע כי בשל אי הבנה לא הגיע לאולם ה"נכון" וכאשר הגיע, נודע לו, באותו מעמד, כי כבר התקיים דיון וניתן פסק דין. מאז ועד הגשת בקשה זו חלפה למעלה משנה תמימה.

כעת עותר הנתבעת לביטול פסק הדין ואינו מנמק מדוע הבקשה הוגשה רק עתה.

עוד אציין כי הנתבע מודה בבקשה כי פגע עם רכבו ברכב התובע – קרי כי הוא אשם בתאונה נשוא התביעה – אך טוען כי הנזק קטן משמעותית מזה שנתבע.

3. תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976, קוצבת 7 ימים להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. מועד זה חלף לפני למעלה משנה, וכאמור, לא הוצג כל טעם לאיחור ממושך זה ולא הוגשה כל בקשה להארכת מועד. בידוע כי יש צורך בטעם מיוחד לשם הארכת מועד, ואין כזה בפניי. כבר בשל כך יש לדחות את הבקשה.

4. למעלה מהדרוש אציין, כי הנתבע מודה באחריותו לתאונה אך טוען לנזק קטן יותר מזה שנפסק. הנתבע לא טרח לצרף לבקשתו חוו"ד שמאי, בניגוד לתובע, שצירף לכתב התביעה דוח שמאי. ממילא, טענת הנתבע, שאינו שמאי, הינה טענה בעלמא ומלמדת על סיכויי ההגנה הנמוכים.

5. אמנם, נטיית בתי המשפט הינה שלא לסגור את דלתות בית המשפט, אך לנטיה זו יש סייגים וגבולות וגם לכלל בדבר סופיות הדיון יש ליתן מקום של כבוד.

מקום בו הנתבע "נזכר" להגיש הבקשה למעלה משנה לאחר המועד הקבוע בדין, ללא כל הסבר וללא בקשה להארכת מועד, משל מוקנית לו זכות אוטומטית להתגונן לאחר שנה ממתן פסק דין, וכאשר סיכויי ההגנה נמוכים, כאמור, סבורני כי אין להיעתר לבקשה.

6. הבקשה נדחית. הנתבע ישלם לתובע הוצאות הבקשה בסך 350 ש"ח תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח לצדדים החלטה זו.

ניתנה היום, כ"ג אדר תשע"ג, 05 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: