אוולד נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים – הנשיאה ר' יפה כ"ץ, סגן הנשיאה י' צלקובניק, והשופטת ג' שלו) ב-עת"א 55604-01-17 מיום 6.4.2017. בפסק הדין בוטלה החלטת ועדת השחרורים המיוחדת הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: הוועדה המיוחדת או הוועדה ו-חוק שחרור על תנאי) שהורתה על שחרורו על תנאי של המבקש מהמאסר שנגזר עליו.

          המבקש, יליד 1970, תושב כפר דורא שבאזור יהודה ושומרון, הורשע יחד עם דודו ברצח ונגזר על כל אחד מהם עונש מאסר עולם. המבקש ודודו הגישו ערעור על הרשעתם, שנדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 3683/94); בהמשך נקצב עונשו של המבקש על ידי נשיא המדינה ל-30 שנים, ומשכך תאריך שחרורו נקבע ליום 12.1.2023. זו הפעם השנייה שבה מובאת סוגיית שחרורו על תנאי של המבקש לפני בית משפט זה. בקשתו הקודמת של המבקש, משנת 2012, נדונה בפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי – שאף בו בוטלה החלטת הוועדה המיוחדת, שהורתה על שחרורו המוקדם של המבקש (עת"א 47599-03-13). בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש אז נדחתה על ידי בית משפט זה (השופט נ' הנדל; רע"ב 4849/13), והמבקש המשיך בריצוי מאסרו מאחורי סורג ובריח.

ההליך הפלילי

2. ביום 24.10.1992 בסמוך לשעה 20:00, נרצח חגי שלהבת ז"ל באכזריות מצמררת במשרדו שברחוב בן-סירא בירושלים. הרצח בוצע על ידי המבקש ודודו, לאחר ש"שני הנאשמים ביחד כפתו את המנוח בחבל לאורך כל גופו בקשירה חזקה ומהודקת, ולאחר מכן חנקו אותו בצווארו למוות בעזרת רצועת חבל תריס". השניים כפרו בביצוע הרצח וטענו במשפטם כי מטרת הפגישה עם המנוח בערב הרצח הייתה כדי להציע לו הצעת מחיר בקשר לעבודת שיפוצים שהוא ביקש לעשות במשרדו; ואולם בהכרעת הדין נקבע כי גרסה זו שקרית, שכן הוכח כי למנוח לא הייתה באותה עת כוונה או יכולת כספית לערוך שיפוץ במשרדו. בית המשפט הרשיע את המבקש ודודו ברצח בכוונת תחילה שנעשה "בדם קר, ללא התגרות, ולאחר שהכינו עצמם לכך והכינו לשם כך את הרצועה בה חנקו את המנוח, וזאת לאחר שהחליטו בדם קר להמית את המנוח בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה" (פסקה 18 להכרעת הדין ב-ת"פ 1/93). המניע לרצח לא הוכח במסגרת ההליך הפלילי, אך יצוין כי לא נטען שמדובר ברצח ממניעים בטחוניים או לאומיים. על המבקש ודודו נגזר כאמור מאסר עולם.

הבקשה הקודמת לשחרור מוקדם וההליכים שהתנהלו בעקבותיה

3. בקשתו הראשונה של המבקש לשחרור מוקדם ממאסר הוגשה על ידו לקראת סיום ריצוי שני שלישים ממאסרו. הבקשה נידונה לפני הוועדה המיוחדת המופקדת על החלטות בעניין שחרורים מוקדמים של אסירי עולם. בשלב ראשון בחנה הוועדה את התאמתו של המבקש לשחרור מוקדם; ובשלב שני נתנה את דעתה לקשיים שעלולים להתעורר בפיקוח על המבקש לאחר שחרורו – וזאת בהינתן שמקום מגוריו הוא בשטח הרשות הפלסטינית.

תחילה בחנה הוועדה אם חל שינוי ביחסו של המבקש לעבירה שבה הורשע, וזאת כנדרש בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי; וכן נבחנה התנהגותו של המבקש לאורך מאסרו. בהקשר זה הוצגו לוועדה דוחות סוציאליים מפורטים, שנערכו על ידי הגורמים המטפלים במבקש במסגרת שירות בתי הסוהר. חברי הוועדה המיוחדת נתנו דעתם אף לתכנית הטיפולית מחוץ לכותלי הכלא, שהוצעה עבור המבקש על ידי "מרכז אלאמל לשירותים חברתיים בע"מ" (להלן: מרכז אלאמל או המרכז); ונבחנו אף אפשרויות הפיקוח על המבקש עם שחרורו, באחריות מרכז אלאמל. התרשמות הוועדה המיוחדת הייתה כי חל במבקש שינוי בולט וממשי וכי הוא מבין את חומרת מעשיו; כי מבחינת התנהגותו של המבקש, אין מניעה לשחררו על תנאי; וכי תכנית הטיפול השיקומי שהוצעה עבורו על ידי מרכז אלאמל מספקת.

בהמשך התמודדה הוועדה המיוחדת עם הקושי הנובע מכך שהמבקש מתגורר ברשות הפלסטינית ומנוע מלהיכנס לשטח ישראל. ראשית דבר, הפיקוח על אסירים ששוחררו בתנאים נעשה ככלל על ידי משטרת ישראל; אך מהמשטרה נמסר לוועדה כי בשל שיקולים בטחוניים היא אינה פועלת בשטחי הרשות הפלסטינית בנסיבות שאינן מבצעיות, ולכן גם אינה מפקחת על אסירים תושבי הרשות. בנוסף, מאחר שהמבקש מנוע מלהיכנס לישראל, לא ניתן אף לאכוף עליו את דרישת ההתייצבות בתחנת המשטרה הקבועה בסעיף 13(ד)(3) לחוק שחרור על תנאי; וכן, לא ניתן לאכוף את השתתפותו של המבקש בתכנית הטיפולית של מרכז אלאמל. זאת ועוד, התעוררה שאלה כיצד יגיע המבקש למפגשים במרכז אלאמל – בהתחשב בכך שרוב פעילות המרכז מתקיימת בישראל והוא כאמור מנוע מלהיכנס לשטחה. בהתייחס לאמור, הוצע על ידי מרכז אלאמל כי המבקש יתגורר בביתו שבחברון לאחר שחרורו; יינתן לו טיפול במרכז שבשכונת אל-רם בירושלים, הנמצאת בשליטת הרשות הפלסטינית ומשכך הגעה אליו אינה מצריכה אישורי מעבר מיוחדים או מעבר דרך מחסומים; המבקש יתייצב אחת לשבוע בתחנת המשטרה "בנימין" שבחברון, וכך לא יידרש להיכנס לשטחי ישראל; וכן יתייצב המבקש לפני הוועדה לצרכי מעקב, וזאת על פי החלטתה. מרכז אלאמל אף התחייב לדווח לוועדה המיוחדת על כל הפרה של תנאי התכנית מצידו של המבקש.

4. בהחלטה מיום 18.3.2013 נענתה הוועדה המיוחדת לבקשתו הקודמת של המבקש לשחרור מוקדם (להלן: החלטת השחרור הראשונה). בין היתר נסמכה הוועדה על פסיקת בית משפט זה מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, שלפיה אין מקום לקביעה גורפת כי תושבי הרשות הפלסטינית או תושבי מדינות זרות לעולם לא יימצאו מתאימים לשחרור מוקדם:

"גם עליי לא מקובלת הגישה הגורפת המונעת מראש ותמיד שחרור מוקדם של אזרח זר ממאסרו בשל הקושי לבחון את אפשרויות השיקום בארצו – ואת האפשרות לקבוע תנאי פיקוח עליו עם שחרורו... הקושי בקבלת מידע על אמצעי השיקום והפיקוח בארצו אינו פוטר את הוועדה ואת הגורמים המוסמכים מקיום הערכה מהותית. בנסיבות המתאימות ... הרי ככל שלא יתקבל מידע בדוק אחר, ראוי כי הוועדה תניח כי תנאי השיקום והפיקוח בארצו של האסיר הזר – זהים לאלה שכאן. (רע"ב 6993/08 בולמגה נ' ועדת השחרורים (25.11.2008).

בהחלטת השחרור הראשונה, הוועדה המיוחדת שמה את כובד המשקל על השינוי שחל לטעמה ביחסו של המבקש לעבירה שביצע, ועל התנהגותו הטובה במהלך מאסרו, ולא ראתה בקשיים הצפויים בפיקוח עליו משום מניעה לשחרורו. נקבע כי תקופת הפיקוח על המבקש תימשך לפחות 5 שנים מיום שחרורו, כאשר הוועדה תהיה מוסמכת להורות על הארכת התקופה; כי מרכז אלאמל יהיה אחראי ויפקח על הגעתו של המבקש לטיפול בהתאם לתכנית השיקום; וכי יהיה על המבקש להתייצב מדי שבוע בתחנת המשטרה בחברון.

5. נגד החלטת השחרור הראשונה הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 47599-03-13‏); ובפסק דין מיום 1.5.2013 קיבל בית המשפט (כבוד השופטים – הנשיא י' אלון, השופט י' צלקובניק והשופטת י' רז-לוי) את העתירה והורה על ביטולה של החלטת הוועדה המיוחדת (להלן: פסק הדין הראשון). נקבע כי הוועדה שגתה בכך שקבעה כי חל אצל המבקש "שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו", כדרישת סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי. כן נקבע כי הוועדה לא ייחסה משקל ראוי למסוכנות הממשית העולה מעבירת הרצח שבה הורשע המבקש, לנוכח הנסיבות האלימות והאכזריות שבהן בוצע הרצח; ולכך שמהדוח הסוציאלי בעניינו של המבקש מיום 12.2.2013 עולה כי הוא מפחית מחלקו בביצוע העבירה (להלן: הדוח הסוציאלי מפברואר 2013).

כן התייחס בית המשפט המחוזי לסוגיית אפקטיביות הפיקוח על המבקש לאחר שחרורו, ונקבע כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לעובדה שהמשטרה אינה מפקחת על אסירים תושבי הרשות הפלסטינית. בית המשפט ציין עוד כי אמנם מרכז אלאמל הציע מתווה המאפשר את התייצבותו של המבקש לקבלת טיפול בירושלים ובתחנת המשטרה בחברון – אך מטבע הדברים פתרון זה אינו יכול להבטיח כי המבקש אכן יתייצב כנדרש ממנו במרכז אלאמל ובמשטרה; אינו נותן מענה לחוסר האפשרות לאכוף עליו את ההתייצבות; וכן אינו פותר את הקושי בקיום ישיבות מעקב לפני הוועדה המיוחדת בהינתן שהמבקש מנוע מלהיכנס לשטח ישראל. סופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי בהיעדר יכולת לבצע פיקוח הדוק על המבקש, קיים חשש ממשי לאי קיום תנאי השחרור מצידו.

בלא לגרוע מהאמור, בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי באופן עקרוני גם הוא סבור שאין זה ראוי כי הקושי הקיים בפיקוח על תושבי הרשות הפלסטינית יהווה מחסום אוטומטי או גורף בפני שחרור מוקדם ממאסר. עם זאת, בנסיבות המקרה מצא בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש חדר לשטחה של מדינת ישראל באופן בלתי חוקי, וביצע בצוותא רצח אכזרי של אזרח ישראלי. בית המשפט סבר כי במצב דברים זה לא עלה בידי המבקש להוכיח כי חל בו שינוי ממשי ביחסו לחומרת מעשיו; ועל כן בהיעדרו של פיקוח אפקטיבי, שחרורו של המבקש עלול לסכן את שלום הציבור.

6. על פסק הדין הראשון הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 4849/13), ובהחלטה מיום 14.11.2013 דחה השופט נ' הנדל את הבקשה (להלן: ההחלטה ברע"ב 4849/13). גם בהחלטה זו צוין כי אין לשלול מאסיר תושב מדינה זרה את האפשרות לשחרור מוקדם, ואף יש מקום לשקול את העניין בגמישות מסוימת כשמדובר במקרה גבולי. ואולם בית המשפט הבהיר כי המקרה שלפניו רחוק מלהיות גבולי, וזאת לנוכח חומרת העבירה שביצע המבקש והאופן האכזרי שבו היא בוצעה. עוד בהחלטה ניתן משקל רב לשאלת הפיקוח על המבקש ולהודעת המשטרה כי בשל מגבלות אובייקטיביות לא תוכל לסייע בנדון. כן קבע בית המשפט כי לא די במתווה השיקומי שמציע מרכז אלאמל, ואף לא באפשרויות הפיקוח שבידי המרכז, כדי להבטיח שהמבקש יעמוד בתנאי השחרור שלו; וכל זאת על רקע המסוכנות הגבוהה הנלמדת מעצם העבירה שביצע ומנסיבותיה, וכן בשים לב לתקופה הארוכה שעוד נותרה לריצוי מאסרו של המבקש – כ-10 שנים במועד קבלת ההחלטה.