אודט רוז נגה אשל נ' הרשות המוסמכת-חוק נכי רדיפות ה

פסק דין

בפנינו ערר לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007 (להלן חוק ההטבות). המשיבה דחתה תביעת העוררת, גב' אודט רוז נגה אשל, מן הטעם שלא עמדה בתנאי הסף לתחולת חוק ההטבות, היינו, לא הוכיחה כי שהתה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו עבודת פרך (סעיף 3 לחוק).

למעשה מדובר בערר בגלגול שני; ב- 2006 הגישה העוררת בגין אותם אירועים שעברו עליה בתקופת הרדיפות תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). התביעה נדחתה, הוגש ערר על החלטת המשיבה אך בסופו של דבר הערר נמחק. השתלשלות ההליך הקודם תפורט בהמשך.

סיפור קורותיה של העוררת בתקופת המלחמה

נולדה בשנת 1932 בשוויץ בעיר באזל. הוריה וילדיהם ובכללם העוררת היו בעלי נתינות שוויצרית. בשנת 1936 עקרה המשפחה משוויץ לעיר Munster בצרפת שם ניהלו ההורים בית מרפא לילדים. ב- 1938 נספחו למשפחת העוררת שבעה ילדים יהודים שנשלחו לבית הילדים מגרמניה אחרי ליל הבדולח. (ראה מכתב של אחת "הילדות" גב' לאה לוטה ביין הנמצא בתיק המשיבה).

בשנת 1940 גורשה משפחת העוררת מהעיר ע"י חיילי אס.אס.

המשפחה המורחבת נשלחה למחנה Rouffach (להלן המחנה או רופאח) שבצרפת. לדברי העוררת, המחנה שימש כנקודת איסוף אליה גורשו היהודים שחיו באזור אלזאס. המקום היה סגור ושמור ע"י הגרמנים וממנו נשלחו טרנספורטים למחנות ריכוז. הם שהו ברופאח מספר ימים וכאזרחים שוויצריים הותר להם לעבור את הגבול מצרפת לשוויץ. בהגיעם לגבול השוויצרים לא אפשרו לילדים שבהשגחת המשפחה שלא היו בעלי נתינות שוויצרית, להיכנס לשוויץ והמשפחה מצידה החליטה שלא להפקירם לגורלם. העוררת מספרת כי הם חזרו לרופאח וכעבור מספר ימים התייצבו שוב במעבר הגבול. מכאן ואילך לא לגמרי ברור מדברי העוררת האם המשפחה חזרה לשוויץ או נדדה למקום אחר, מכל מקום הם לא חזרו לרופאח. אחות העוררת לקחה תחת חסותה את שבעת הילדים היהודים והצליחה להעבירם בבטחה לשטח צרפת החופשית.

עוד סיפרה העוררת כי ברופאח נפלה קורבן למעשה אלימות קשה וטראומטי אולם לא פירטה מי היו מבצעיו.

יודגש כי המשיבה אינה מטילה ספק בגרסה המפורטת שנמסרה ע"י העוררת.

העוררת עלתה ארצה באפריל 1951.

דיון

א. ההליך הקודם: התביעה הראשונה לפי חוק הרדיפות נדחתה ע"י המשיבה בנימוק שהעוררת אינה עומדת בתנאי הסף בהיותה אזרחית שוויצרית.

על ההחלטה הוגש ערר – ו"ע 3172/07. מפרוטוקול הדיון מיום 20.2.08 עולה כי העוררת לא התייצבה בפני ועדת העררים וביקשה לדון בערר בהיעדרה. הועדה החליטה כי מאחר והעוררת לא חלקה על היותה אזרחית שוויצרית, "הרי מבלי לחלוק על קורותיה בתקופת השואה, אין היא עומדת בתנאי החוק" (ראה החלטה מיום 20.2.08). התיק נקבע לתזכורת על מנת לאפשר לעוררת להופיע בפני הועדה ולהציג טיעוניה אך היא לא הגיבה וב- 4.11.08 הערר נמחק.

ב. העוררת לא השלימה עם התוצאה וכעבור כשנה ב- 13.10.09 הגישה תביעה חדשה לפי חוק ההטבות. היא נדחתה גם הפעם בנימוק שאינה עונה על תבחיניו של חוק ההטבות, היינו, מחנה רופאח לא הוכר כמחנה או גטו ע"י הקרנות הגרמניות. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. הדיון החל בפני מותב אחר של הועדה ונדחה מעת לעת על מנת לאפשר לעוררת, על סמך גרסתה והראיות שברשותה, לפנות לוועדת התביעות ולבקש הכללת המחנה ברופאח ברשימת המחנות המוכרים לצורך תחולת חוק ההטבות, ראה פניותיה לוועדה מ- 9.6.11 ו-18.7.11. בסופו של דבר המחנה לא הוכלל, או טרם הוכלל, ברשימת המחנות והמשיבה חוזרת ועותרת לדחיית הערר.

ג. כפי שנאמר לא אחת בפסקי דין של וועדות העררים וערכאות הערעור, הקריטריונים לתחולת חוק ההטבות על ניצולי השואה, נוקשים ומצמצמים את שיקול הדעת של הרשות המוסמכת וועדות העררים. מצב משפטי זה משאיר ניצולים רבים מחוץ למעגל הזכאים והם נותרים ממורמרים ומאוכזבים מייחסן של רשויות המדינה אליהם.

המקרה שבפנינו הוא אחד מאותם המקרים, שכן כל עוד מחנה רופאח לא ייכלל באופן רשמי בין המחנות או הגטאות המוכרים ע"י הקרנות הגרמניות, גם אם נסבור כי לפי הנתונים שבידי העוררת הוא אמור להיות אחד מהם, היא לא תוכל למצות זכויותיה לפי חוק ההטבות.

זאת ועוד, העוררת שבפנינו עלתה ארצה בשנת 1951 ומשנת 1957 הינה אזרחית ותושבת ישראל (מתגוררת בקיבוץ העוגן אשר קלט צעירים שעברו את השואה והגיעו לישראל), ואלמלא אזרחותה השוויצרית לא היתה מוחרגת מהכרה לפי חוק הרדיפות.

התוצאה המשפטית לפיה העוררת, אשר גורשה מביתה בצרפת ע"י חיילי אס.אס והועברה, נגד רצונה, למחנה מעצר גרמני בשטח צרפת הכבושה וממנו נחלצה רק אחרי זמן מה בזכות אזרחותה השוויצרית, לא תוכל לקבל פיצוי על הנכות הנפשית שנגרמה לה כתוצאה מאירועים קשים אלה, נראית לנו כעושה עוול עם העוררת ואנו מתקשים להשלים עימה.

ואם יורשה לנו ולו לרגע קט, לצאת מהמסגרת המשפטית פורמאלית, אל לנו להתעלם מהמעשה האמיץ והאצילי שעשתה משפחתה של העוררת בהצילה 6 ילדים יהודים תוך סיכון ילדיה שלה. ניתן לשער את המתח הקשה בו היו נתונים בני המשפחה לאחר שהחליטו שלא להפקיר את הילדים, ויש לזקוף, ולו במקצת, את המעשה האנושי שלא היה מובן מאליו, גם לזכות העוררת.

ד. לאור כל האמור לעיל, חזרנו ובחנו את הנתונים שבפנינו ובאנו למסקנה כי ניתן להכיר בזכאות העוררת לתגמולים בגדרו של חוק הרדיפות. ונבהיר: