אוביידוב ליאו נ' דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ ואח'

פסק דין

פתח דבר

התובעת הגישה כתב תביעה במסגרתו טענה כי נפגעה כנוסעת באוטובוס בתאונת דרכים ביום 11.9.05 (להלן: "התאונה"). לפיכך עתרה התובעת לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "הפלת"ד").

הנתבעים הכחישו את עצם קרות התאונה הנטענת.

יצויין כבר עתה כי לא הייתה מחלוקת על כך שפגיעת נוסעת בתוך אוטובוס עשויה לבסס תאונת דרכים, אלא שהוכחשה עצם הפגיעה הנטענת.

התיק נקבע להוכחות הן בשאלת החבות והן לעניין הנזק.

הראיות לעניין עצם התרחשות התאונה

מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, ואימה גברת פוזיאלוב מרים (להלן: "האם").

הן התובעת והן האם אינן דוברות עברית כלל, והעדות תורגמה על ידי מתורגמנית לשפה הרוסית.

על פי המתואר על ידי התובעת בתצהירה ובעדות, ביום 11.9.05 בשעה 11:30 לערך, בעת שהתובעת הייתה עם נכדה בן השנה וחצי על אוטובוס בקו 46 לכיוון ת"א ליד התחנה ברחוב אנה פרנק, החל האוטובוס לנסוע בצורה פתאומית. התובעת ציינה כי טרם הספיקה להתיישב, ובעדותה הבהירה והדגימה כי נכנסה עם גופה לתחום אחד מספסלי הנוסעים, עמדה ברווח שבין שני הספסלים, והתכוונה להתיישב בעת שהאוטובוס החל בנסיעה. לדבריה, כתוצאה מתנועת האוטובוס הפתאומית הוטחה בחוזקה וברך שמאל נתפסה בין שני המושבים וקיבלה מכה. אציין כבר עתה כי בדיון הדגימה התובעת את אופן קבלת המכה, והמחישה לבית המשפט באמצעות כסא את הפגיעה שנפגעה בברך מספסל הנוסעים.

במהלך עדותה הובהר כי התובעת לא פנתה בעת הארוע לאף אחד מן הנוסעים ואף לא לנהג האוטובוס. משהתבקשה ליתן הסבר להתנהגותה זו, הסבירה כי אינה דוברת עברית כלל, כי לא יכלה לתקשר עם הסובבים אותה, וכי הייתה בנוסף מטופלת בנכד הפעוט והייתה במצוקה גדולה. לאור הבהרה זו ברור מדוע לא קיימת כל תלונה בנדון אצל הנתבעת 1. משכך, גם אין חשיבות ראייתית לעד הנתבעות שציין כי לא היה כל תיעוד לפגיעה של התובעת במועד האמור ובכלל.

התובעת הוסיפה וציינה כי ירדה מהאוטובוס בתחנה הסמוכה, יצרה קשר טלפוני עם אימה והמתינה לה שתבוא לסייע לה. אציין כבר עתה כי איני רואה חשיבות לשאלה אם התובעת התקשרה לאם מתוך האוטובוס או מיד כשירדה ממנו בחלוף שניות ספורות, ואין נושא זה מעלה או מוריד, ואף אין בו כדי להשפיע על מהימנות העדויות.

בהמשך תיאורה ציינה התובעת כי אימה הגיעה למקום, וסייעה לה להגיע הביתה, כשהיא נשענת על האם, והאם אוחזת בידו של הנכד.

התובעת מסרה הודעה במשטרה בחודש נובמבר 2005. לוז המתואר לעיל מפורט בהודעתה למשטרה.

מטעם התובעת העידה כאמור גם אימה.

יצויין כי בתחילת העדות לא זיהתה האם את חתימתה על גבי התצהיר. במענה לשאלות בית משפט מסרה בצורה בהירה ורציפה, באופן שוטף ומרשים בהתחשב בגילה המבוגר, את השתלשלות הארועים נושא התאונה בהתאם למעורבותה. בנסיבות אלה, ולאור ההתאמה בין המתואר בדיווח חופשי על ידי האם לבין תוכן התצהיר הוכשר תצהירה. עיון בחתימה על התצהיר לצורך כתיבת פסק הדין, העלה כי ככל הנראה עקב טעות משרדית שודך לתצהיר האם דף ובו חתימה של גברת אחרת בשם רפאלוב מריה. עובדה זו מסבירה את חוסר זיהוי החתימה על ידי האם, ויש בה רק כדי להוסיף לאמינות דבריה.

בהתאם לתצהירה של האם ולעדותה, התקשרה אליה בתה התובעת ביום 11.9.05, ומסרה לה כי במהלך שהותה על אוטובוס בקו 46, בטרם הספיקה להתיישב, החל האוטובוס בנסיעה בצורה פתאומית, ועקב כך הוטחה בחוזקה ונפגעה בברך שמאל שנפגעה מהמושב. הבת מסרה לאם כי ירדה ביחד עם הנכד מן האוטובוס, והיא ממתינה לה בתחנת האוטובוס. האם מיהרה למקום, מצאה את הבת נאנחת מכאב, עזרה לה לקום, וכשהבת נשענת עליה בצד אחד והאם אוחזת בנכד בידה השנייה הלכו כולם הביתה.

כאמור, טרם חקירתה הנגדית של האם היא תיארה את המאורעות בשטף בלשונה, והתיאור היה עקבי, ברור ועורר אמון. המתואר על ידי האם תאם את המפורט בתצהיר, והתרשמתי כי היא מעידה על ארוע שהסעיר אותה וריגש אותה, והדברים זכורים לה בחיות. עדות האם ביחס לארוע לא נסתרה כלל במהלך החקירה הנגדית, ואני נותנת בה אמון מלא.

האם יש בשתי העדויות מטעם התביעה כדי לבסס את הנטל המוטל על התובעת להוכחת עצם קרות הארוע? לאחר ששמעתי את העדות, ובחנתי את מכלול הראיות הגעתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה בהתאם למאזן ההסתברויות.

אכן, עדות התובעת באשר לנסיבות הארוע עצמו היא עדות יחידה.