אהרן ואח' נ' הרמן ואח'

פסק דין

רקע

מונחת בפניי תביעתו של מר עוזי אהרון יליד 1962, (להלן: "התובע") בגין נזקים שנגרמו לו עת הלך ביום 13.4.09 בחניון "גן האם חיפה" שהיה בחזקתו של מר אילן הרמן (להלן:"הנתבע") נפל לתוך הפרשי גבהים מוסתר ומכוסה בצמחיה ונפגע (להלן: "התאונה"). עיריית חיפה (להלן: "הנתבעת") הינה רשות מקומית אשר בתחום הטריטוריאלי שלה ארעה התאונה והיא המחזיקה והמנהלת את גן החיות שליד החניון. איילון חברה לביטוח בע"מ הינה המבטחת של הנתבעת (להלן :"הנתבעת 3 ו\או איילון").

ד"ר יוחנן חורב, מומחה אורטופדי מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה בשיעור של 10%, ולאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 13.6.2012 כי הצדדים ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. קיבלתי הודעה לפיה, הצעת בית המשפט לא התקבלה, לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות.

בישיבת ההוכחות מיום 4.2.13 העידו התובע, מר אהרון אליאס והנתבע והצדדים ביקשו להגיש את סיכומיהם בכתב. התובע הגיש את סיכומיו ביום 10.3.13, הנתבעת הגישה את סיכומיה ביום 24.3.13 והנתבע הגיש את סיכומיו ביום 11.4.13.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד טען כי ביום התאונה הגיע התובע יחד עם בני משפחתו לביקור בגן החיות, לאחר שהתובע ומשפחתו יצאו מן הרכב ופנו לכיוון הגן, נזכרו כי שכחו דבר מה במכונית. התובע פנה בחזרה לרכב ובעודו דורך על פני הקרקע בחניון, נפל לבור בעומק של כ-3 מטרים, שהיה מוסתר ומכוסה בצמחיה ונחבל. התובע זעק לעזרה ועובר אורח יחד עם הנתבע חילצו אותו מהבור. התובע הוחש לבית חולים "רמב"ם" והוא שוחרר בהנחיות למעקב רפואי. עוד באותו יום, ובשל כאבים, התובע פנה לקופת החולים אשר משם הוא הופנה לבית חולים "שיבא" ואובחן כסובל מחשד לקרע של הרצועה. לאחר ששוחרר התובע מבית חולים "שיבא", המשיך לקבל טיפולים שונים, לרבות בתחום הפיזיותרפיה. התובע טען כי הנתבע שהוא אחראי על תחזוקת המקום התרשל, בין היתר, באי השגחה ו\או פיקוח ו\או תיקון ו\או גידור ו\או שילוט המפגע ובכך הביא לפגיעתו של התובע.

עוד טען ב"כ התובע המלומד כי הנתבעת אחראית אף היא לנזקיו של התובע וזאת בשים לב כי הן החניון בו נפל התובע והן גן החיות נחשבים לגנים עירוניים, וכי הנתבעת מפנה את מבקרי גן החיות לחנות בחניון, וזאת בידיעה כי לנתבע אין רישיון עסק.

ב"כ התובע הוסיף וטען כי לאחר התאונה התובע שלח מכתב תלונה לנתבעת, והאחרונה ראתה לנכון לבדוק את תלונתו של התובע ואף להנחות את הנתבע בדבר הצורך בתיקון הליקוי. לטענת התובע, דבר זה לכשעצמו מעיד על אחריות הנתבעת.

ב"כ הנתבע המלומד טען כי עדותו של התובע אינה עקבית והיא רווית סתירות. עוד טען ב"כ הנתבע כי ככל ותתקבל טענת התובע לפגיעה הנטענת, הרי שמדובר בתואנת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ז, 1975, ובמקרה כזה החבות בגין הפגיעה הנטענת חלה על מבטחת הרכב של התובע, ודין התביעה דנן להידחות.

עוד טען הנתבע כי התובע החנה את רכבו באופן בו הוא הצמיד את חלקו האחורי של רכבו לגדר המתכת שתחמה את החניון ובעת שהתובע נכנס ברווח שהיה בין תא המטען של רכבו לבין הגדר, הוא עלה ודרך ברגליו על גדר המתכת, וזאת חרף שילוט האזהרה שהיה במקום, ומשכך פני הדברים, אזי יש לחייב את התובע באשם תורם בשיעור מכריע שיש בו כדי לדחות את התביעה כנגד הנתבע.

עוד הוסיף ב"כ הנתבע כי האחריות לקרות האירוע רובצת על כתפי הנתבעת היות והאחריות לדאוג להסרת ליקויים ומכשולים בשטחים המשמשים את הציבור רובצת עליה.

ב"כ הנתבעת טען כי המדובר הוא בשטח פרטי, שאין לו זיקה ושייכות לעירייה, והעירייה אף לא אישרה את פתיחת העסק, ולא הנפיקה עבורו רישיון עסק, ואף התקיים הליך פלילי בנדון, שלבסוף הנתבע סגר את החניון.

בנוסף לכך, טען ב"כ הנתבעת כי האירוע אירע באור יום מלא, ועל התובע עצמו הייתה החובה להביט היכן הוא הולך והיכן הוא מניח את רגליו, ובשל כך טענה הנתבעת כי באם בית המשפט יקבל את טענת התובע, אזי יש לחייב את התובע באשם תורם מלא.

דיון והכרעה

שאלת החבות

ב"כ התובע המלומד טען כי עדותו של התובע לא נסתרה ואף נתמכה חלקה בדברי הנתבע. טענת התובע כי אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק ושאין האירוע עומד בהגדרה זו מקובלת עלי. התובע ניגש לתא המטען של האוטו לקחת חפצים לאחר שיצא וחזר אליו ולא היה כל סיכון תחבורתי הקשור לרכב.

התובע טען כי בנסיבות העניין מתקיים סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), המעביר את נטל הראיה לנתבעים, נטל אשר הנתבעים לא הצליחו להרים.

ב"כ הנתבעות המלומדים טענו כי לא הוכח שאכן היה מפגע וכי אם נפגע הוא אזי התובע נפגע כתוצאה ממעשיו וממחדליו ויש להושיט אשם תורם מלא על התובע.