אהרונסון נ' עירית לוד

פסק - דין

עתירה מנהלית לקבוע כי חלה התיישנות על חוב ארנונה בגין חנות, ולחייב את עיריית לוד לתת לעותרת אישור לשם רישום בפנקסי המקרקעין.

1.העותרת היתה בעלת הזכויות בחנות ברחוב הכרמל 2/4 לוד, הידועה גם כגוש 4025, חלקה 305/4, ורשומה בחברה המשכנת שיכון ובינוי ובמנהל מקרקעי ישראל (להלן "החנות"). החנות הושכרה למר מכאל אלישיב לפני למעלה מ-11 שנים, וביום 15.10.2009 נמכרה לו.

השוכר נרשם כמחזיק בחנות בעיריה עוד בשנת 1999, ושלם את הארנונה שחלה על החנות באורח שוטף.

משבקש מר אלישיב לקבל אישור לרישום בלשכת רישום המקרקעין (פניה מיום 24.11.10), טענה העיריה כי קיים חוב בסכום של כ- 28,000 ₪ מן השנים 1997-1998, וסירבה למתן האישור עד סילוק החוב.

חוב הארנונה מתיחס לתקופה שמנובמבר 1997 ועד סוף 1998. העותרת טוענת להתישנות החוב.

העותרת מוסיפה וטוענת כי העיריה חיבה אותה ביתר בגין השנים 1965-1997, כאשר הארנונה חושבה לפי שטח של 51 מ"ר, בעוד שבשנת 1997 תוקן הרישום ונקבע כי שטח החנות 35 מ"ר בלבד. לטענת העותרת, למרות דרישותיה לא קבלה החזר מן העיריה בגין השנים שקדמו לתיקון. למעשה, ממכתבי העיריה עולה כי החילה את החישוב המתוקן על שנת 1997, וסירבה להחזיר את הסכומים ששולמו ביתר, כנראה משום שלא הוגשה השגה במועד (נספח ג'1 לעתירה).

לעתירה צרפה העותרת את ההתכתבות בין בא כחה באותה עת, עו"ד יעקב נתנאל, לבין מחלקת הגביה של עירית לוד. ממכתבים אלו ברור כי העותרת ידעה אודות חובה לשנים 1997-1998.

2.יש לדחות את תביעתה הנוספת של העותרת, לסעד של החזר או השבה של סכומים ששלמה לעיריה בין השנים 1965-1997, שכן אלו אינם בגדר הסמכות של בית משפט זה. לא ניתן לתבוע את ההחזר הנטען במסגרת עתירה מנהלית, וספק אם בכלל ניתן לתבוע סכום זה עתה.

3.העיריה טוענת שהעותרת ידעה אודות החוב, ונמנעה במכוון מלשלמו. למרבה הפליאה, למרות שהעתירה נוקבת בטענת התיישנות, בתגובה מקדמית שהגישה ב"כ העיריה נמנעה העיריה מלטעון במפורש לפסק הדין שהורה הלכה בענין זה, רע"א 198/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.10), ואף טענה כי ניתן בניגוד להלכה של בית המשפט העליון, והוסיפה והפנתה לפסיקה סותרת של ערכאות נמוכות, שלפני פסיקת ההלכה.

משהועמדה על כך, בתגובתה המלאה כללה העיריה התיחסות מפורשת לפסק דין נסייר, ובקשה לאבחן אותו. כמו כן נטען כי הלכת נסייר אינה חלה על גביה פאסיבית של החוב, בדמות סירוב למתן אישור לרישום בפנקסי המקרקעין.

לתשובת העיריה צורף "דוח הסטורית מסלולים לפיזי", מסמך מיום 2.1.2011, שמתאר "טיפולים הסטוריים" (להלן "הדו"ח"), ובו ידובר להלן. לא צורף תצהיר המאמת את האמור בדו"ח, אך צורף תצהיר מנהלת הארנונה בעיריה, גב' רקפת סלע פרץ, שאישר את דבר קיומו.

4.השאלה העקרונית כיצד תועלה טענת התישנות כלפי הליכי גביה מנהליים הוכרעה בפרשת נסייר. נקבע כי הליך הגביה המנהלי מהווה "תביעה לקיום זכות", ועל כן, לפי הוראת סעיף 2 בחוק ההתישנות, תשי"ח-1958, ניתן לטעון התישנות נגדו. עוד נקבע, כי ניתן לטעון להתישנות במסגרת עתירה מנהלית נגד הגביה המנהלית, למרות שמטבע הדברים טענת התישנות הינה טענת מגן ולא חרב.

5.השאלה הנשאלת כאן היא היקף חלותה של הלכת נסייר על גביה פאסיבית של ארנונה, כלומר האפשרות של העיריה לסרב למתן אישור לרישום בפנקסי המקרקעין, וע"י כך לאלץ את התושב לשלם לעיריה את חוב הארנונה.

אינני רואה הבדל משמעותי בין שני "הליכי הגביה". כשם שהוחלט על החלת טענת ההתיישנות בהליכי הגביה האקטיביים, כך ראוי שתוחל על כל אופן תשלום אחר. ההגיון שהוחל בענין נסייר נכון גם כאן, והוחל בענין דומה בעת"מ (מחוזי חיפה) 475-07-10 יצחק סולומון בע"מ – חברה לבנייה ועבודות ציבוריות נ' עיריית חיפה (לא פורסם, 8.12.2010).

אני מצטרפת לדברי חברי, השופט ר' סוקול, באותו ענין, ובמיוחד לאלו:

"מקום בו העיריה לא עשתה מאום שנים רבות כדי לגבות את החוב, לא העמידה את האזרח על חובו ואפשרה לו לסמוך על התנהגותה ולהניח כי זנחה את תביעתה, היא לא תוכל להימנע ממתן התעודה. שימוש באמצעי הפסיבי העומד לרשותה והימנעות ממתן תעודה מהווה הפרת חובת תום הלב של הרשות והתנהגות בלתי סבירה ובלתי מידתית". (סעיף 19).

6.העקרונות שהוצבו בהלכת נסייר נכונים גם לעניננו: כשם גם כאן, הסדר הגביה המנהלי אינו מיועד לתת בידי הרשות יתרון מהותי (סעיף 34), וגם אם נטענת טענת התישנות באמצעות הליך חדש, שיזם העותר – אופיה כטענת הגנה לא ניטל ממנה (סעיף 40 שם). גם האינטרס הציבורי לא יימצא ניזוק, משום שבאמצעות החלת תקופת התישנות "רגילה" של 7 שנים מעמידים את תביעות הזכות של ארנונה בקו אחד עם ההתישנות האזרחית באופן כללי, ושקולי יציבות וודאות גוברים על הפגיעה שבאי הגביה של חוב שעולה על תקופה זו (סעיף 28 בפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה בענין נסייר).

7. אם בכלל קיימת אבחנה כלשהיא בין סוגי הגבייה, הרי זו בקביעת המועדים הרלוונטיים למנות את תחילת ההתיישנות: בעוד שבגביה האקטיבית ניתן להסתמך על שורת הפעולות המנויה בפקודת העיריות (סעיף 304 ואילך), ההליך הפסיבי כלל אינו "מתחיל" עד אשר מגיע החייב אל העיריה.

בקשר להליכי הגבייה האקטיביים נחלקו הדעות, אם ניתן לראות במכתב הדרישה משום תחילת הליכי הגביה שמפסיקה את מרוץ ההתישנות. יש שרואים בהודעת העיריה כפותחת את "הליכי הגביה" (עת"מ (חיפה) 37926-07-10 סימון עמר נ' עירית נהריה סעיף 12 (לא פורסם, 8.12.2010); עת"מ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה (לא פורסם, 22.11.2010); ועת"מ (ב"ש) 235/07 יוסף נווה, עו"ד נ' עירית אשדוד (לא פורסם, 31.10.2007), שניתן עוד לפני הלכת נסייר. ויש הסבורים כי "משלוח התראה קודם לנקיטת הליכי גביה מינהליים הינה תנאי מהותי לעצם האפשרות לנקוט בהליכי גביה" (עתמ (נצרת) 41488-04-10 יוסף סליבי עזאם נ' מועצה מקומית מג'אר (לא פורסם, 20.12.2010)).