אהרוני נ' גוברמן

החלטה

לפניי בקשה למחיקה על הסף של התובענה שהוגשה על-ידי התובע מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 וזאת מחוסר סמכות עניינית ולחלופין מחוסר סמכות מקומית.

כעולה מכתב התביעה, המדובר בסכסוך בין התובע שעבד בתור מנהל סניף "אוטו דיפו" באר-שבע לבין הנתבע אשר שימש כמנהלו הישיר.

לגרסת התובע כפי שפורטה בכתב התביעה, הנתבע הפיץ במקום העבודה שמועות לפיהן התאונה שאירעה לתובע בביתו במהלכה נגרמו לו שברים מרובים בשתי ידיו וכתוצאה ממנה שהה בחופשת מחלה ארוכה מעבודתו, נגרמה בעקבות קשרי התובע עם העולם התחתון.

על-פי כתב התביעה, כתוצאה מהפצת שמועות אלו נאלץ התובע לשוב לעבודתו בטרם סיום חופשת המחלה שניתנה לו ואף גילה באמצעות אתר האינטרנט הנועד לחיפוש עבודה כי הרשת מחפשת לו מחליף . התובע ציין כי לאחר חזרתו לעבודה החליט להקים ועד עובדים ואף החל בביצוע פעולות שונות לשם כך. כן נטען כי ביום 15.11.2011 פוטר התובע מעבודתו ללא קיום שימוע אמיתי ותוך פגיעה בזכויותיו.

כמפורט בכתב התביעה, גם לאחר פיטורי התובע, המשיך הנתבע בהפצת שמועות כנגד התובע.

לטענת הנתבע, הסמכות הייחודית לדון בתובענה מסורה לבית הדין האזורי לעבודה וזאת מכוח סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969.

לחילופין טוען הנתבע, כי בהיותו תושב רמת-גן, הרי שבית-משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה ולפיכך יש להעבירה לבית-המשפט במחוז מרכז וזאת מכוח תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. לעניין זה נטען כי ככל שיקבע כי הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, אזי נתונה הסמכות המקומית לבית הדין האזורי לעבודה בכל מחוז בו ממוקם סניף החברה, כולל מחוז דרום.

התובע טוען כי לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בתובענה וזאת מאחר שאין עוד יחסי עבודה בין הצדדים ומאחר שהנתבע ממשיך להפיץ דיבתו גם לאחר סיום יחסי העבודה.

(סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), קובע כדלקמן:

"24.(א)לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

...

(1ד)בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים;" (ההדגשות אינן במקור – ע.ק.)

על כן דרושים שלושה יסודות מצטברים לשם קיום סמכות עניינית ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה: מבחן זהות הצדדים, מבחן העילה ומבחן הקשר הסיבתי. מבחן זהות הצדדים בוחן האם הצדדים הינם עובד ומעביד, מבחן העילה בוחן האם עילת התביעה הינה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע ומבחן הקשר הסיבתי בוחן האם עילת התביעה היא בקשר ליחסי העבודה.

אין מחלוקת כי עילת התביעה היא עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע.

לעניין מבחן זהות הצדדים – אין חולק כי הוצאת הדיבה הנטענת בכתב התביעה מתייחסת הן לתקופה בה התקיימו יחסי עבודה והן לתקופה שלאחר מכן. בנוסף, נקבע בפסיקה כי אין בסיום יחסי העבודה בין בעלי הדין כדי להביא לשלילת סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בתביעה וכי יש להרחיב את פרשנות המונחים "עובד" ו-"מעביד" באופן שיכללו גם עובד לשעבר ומעביד לשעבר:

"מכל הנימוקים המפורטים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המונחים "עובד" ו-"מעביד" בסעיף 24א(1ד) בחוק בית הדין לעבודה כוללים בתוכם גם בעלי דין שיחסי עובד-מעביד ביניהם הסתיימו. מסקנה זו מבוססת על התכלית המונחת בבסיסו של חוק בית הדין לעבודה , כפי שזו פורשה בפסיקתם של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, כמו גם לאור התכלית הספציפית המונחת בבסיס סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה ועל פי המבחנים המהותיים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה לשם חלוקת הסמכויות בין בית הדין לעבודה לבין "בתי המשפט האזרחיים"".

(ר' ת"א (מחוזי - מרכז) 8370-02-10 גמא ניהול וסליקה נ' חלמיש (פורסם בנבו (6/7/2010) והאסמכתאות שם).

הקשר הסיבתי בין עילת התביעה לבין יחסי העבודה בין הצדדים, נלמד במפורש מהרקע המפורט בכתב התביעה המתייחס ליחסי העבודה. בין היתר נטען בפתח כתב התביעה כי "המדובר במנהל אשר בחר להתעמר במנהל אחר אשר היה כפוף לו וממשיך לעשות כן גם לאחר שגרם לפיטוריו שלא כדין".

לאור האמור מתקיימים כל תנאי סעיף 24(א)(1ד) לחוק המעניק לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה הנוכחית.