אהרון נ' אליקים ואח'

פסק דין

לפניי תביעה בגין נזקי תאונת דרכים מיום 8.11.09. התאונה אירעה בכביש מס' 1 כביש ירושלים ת"א בשעה 17.00.

בהתאם לכתב התביעה הסכום הנתבע הוא 14,594 ₪.

בהתאם לכתב התביעה אירעה התאונה בשעה שהתובע נאלץ לעצור את רכבו באופן פתאומי. רכב הנתבע, לטענתו, פגע בו מאחור בעוצמה וכך נגרמו לו נזקיו, אשר בהתאם לחוו"ד שמאי הינם 7,456 ₪, שכ"ט שמאי בסך 785 ₪ וכן ירידת ערך לפי דו"ח שמאי בסך 1,353 ₪. עוד טען התובע בכתב התביעה כי נגרמו לו הוצאות טרחה, טרדה, עגמת נפש והפסד זמן עבודה בסך של 5,000 ₪.

בכתב ההגנה נטען ע"י הנתבעים כי התאונה אירעה בנסיבות בהן התובע לפתע סטה מנתיב נסיעתו, נתיב הנסיעה השמאלי, לעבר שול הדרך. הנתבע ניסה לבלום את הרכב אולם התובע חזר שוב לנתיב הנסיעה השמאלי. הנתבע לטענתו הסיט את רכבו לעבר השול השמאלי כדי להימנע מן הפגיעה אולם התובע שב לעבר השול וכך אירעה התאונה.

הנתבע טען לעניין הנזקים כי היות ומדובר ברכב משנת ייצור 1986 הרי שאין להעניק פיצוי בגין ירידת ערך. עוד נטען ע"י הנתבע כי נזקיו הנטענים של התובע בגין הפסד זמן עבודה הינם מופרזים ולא הוכחו.

לפניי העידו התובע, הנתבע וכן אשת הנתבע, אשר הייתה ברכב הנתבע במועד התאונה.

התובע פירט את נסיבות התאונה ולפיהן נאלץ לבצע עצירה פתאומית בשל עצירת הרכב שנסע לפניו. לדבריו הצליח לבלום את הרכב ולהימנע מפגיעה ברכב שבלם לפניו. שעה שהביט במראה האחורית ראה את רכבו של הנתבע מנסה אף הוא לבלום. תוך כדי כך מבצע סיבוב של 360 מעלות ולבסוף פוגע בו בצדו האחורי ימני. עוד פירט התובע באריכות את מסעותיו בחיפוש חלקי החילוף לרכבו, רכב משנת ייצור 1986. לטענת התובע נאלץ להגיע לירושלים פעמיים ואף לכתת רגליו למוסכי חלפים בחולון ורק לאחר כחודשיים עלה בידו למצוא את כל חלקי החילוף לרכב הנדיר ולבצע את התיקון. עוד טען התובע כי כתוצאה מכך נאלץ לסגור את בית העסק שלו, בית קפה. התובע טען כי בית הקפה הינו בבעלותו ומופעל על ידו באופן אישי ועצמאי. כתוצאה מסגירת בית העסק לשעות ארוכות במהלך אותם חודשיים נגרם לו הפסד הכנסות. התובע בהגינותו לא יכול היה לנקוב בגובה ההפסד ואף ביקש ליתן לו שהות להמציא אישור לכך מרואה החשבון, אולם לאחר שהובהר לתובע כי הדבר יהיה כרוך בדחיית הישיבה היום ויתר על זכות זו והותיר נושא זה לשיקול דעת ביהמ"ש.

הנתבע, נהג הרכב הפוגע, חזר על גירסתו לגבי נסיעת ה"זיג-זג" של התובע, אשר נסע לפניו בכביש 1. הנתבע העיד כי נסע במהירות 90-95 קמ"ש, הבחין ברכבו של התובע כאשר הוא סוטה לשול הדרך, בלם את רכבו, לפתע סטה רכבו של התובע בחזרה לנתיב השמאלי, הנתבע טען כי הסיט את רכבו לשול הדרך כדי להימנע מהפגיעה ואז חזר התובע לשול הדרך וכך אירעה הפגיעה.

העדה מטעם הנתבע, אשתו, חזרה על אותה גירסה.

הנתבע ואשתו לא זכרו שרכבם הסתובב סביב צירו 360 מעלות בטרם הפגיעה.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועדויות הצדדים הרי שעולה כי רכבו של התובע בלם וסטה מנתיבו לעבר השוליים וחזר לנתיב השמאלי. הנתבע לא ראה סיבה נראית לעין לסטייה וגם אינו זוכר כי היה זה כתוצאה מבלימה פתאומית בהתאם לגירסת התובע. ברם, הנתבע נסע אחרי רכבו של התובע וגם בשעה שנסע במהירות כה גבוהה, הגם שהיא מהירות מותרת לפי החוק, היה עליו לשמור מרחק סביר אשר יאפשר לו בלימה גם בשעה שהתובע פעל כפי שפעל ואף סטה מהנתיב השמאלי לעבר השול. צודק נציג הנתבעת כי בשעה שרכב סוטה מן השול וחוזר אל נתיב הנסיעה עליו כמובן לוודא כי אין רכבים אחרים בנתיב. ברם, מקובלת עליי גירסת התובע כי כל הפעולות הללו בוצעו כתוצאה מהצורך לבלום את הרכב כדי להימנע מתאונה. גם בנסיבות אלו היה על התובע לנקוט במשנה זהירות בשעה שחזר לנתיב הנסיעה, גם אם נאלץ לעשות כן כתוצאה מבלימה של הרכב שלפניו. גם על התובע היה לשמור על מרחק סביר כדי לאפשר לו בלימה בטוחה.

בנסיבות אלו הרי שאני קובעת כי אחריות הנתבע הינה ל-80% מהנזק ואילו אחריות התובע היא ל-20% מהנזק.

אשר לנזקים, אני מקבלת את טענת התובע אשר נסמכה על דו"ח השמאי באשר לנזקי הרכב בסך 7,456 ₪. כן אני מקבלת את הנזק לגבי הוצאות השמאי בסך 785 ₪. איני מקבלת את הפיצוי הנדרש בגין ירידת ערך הרכב, אשר גילו הינו כ-24 שנה. אשר להפסד זמן עבודה, התובע לא הוכיח את נזקיו במסמכים.

לאחר ששמעתי את פירוט תלאותיו של התובע ונוכח העובדה כי המדובר ברכב ישן הרי שמקובלת עליי הגירסה שהיה עליו לכתת רגליו ולמצוא חלפים מתאימים. אני מעריכה את נזקו בגין בזבוז הזמן בסך של 750 ₪. כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בגין הגשת התביעה והתייצבות לישיבה היום בהתאם לחלק היחסי כאמור לעיל בסך של 400 ₪.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,593 ₪.

התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום.

ניתן להגיש בקשת רשות לערעור בתוך 15 יום לביהמ"ש המחוזי.

ניתנה והודעה היום י' אב תש"ע, 21/07/2010 במעמד הנוכחים.

סיגל רסלר-זכאי, שופטת