אהרון ואח' נ' דוד ואח'

פסק דין

תביעה לסילוק יד.

התובעים והנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") הם ברי רשות במשקים סמוכים בצפרירים מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, הוא הנתבע 4 (להלן גם: "המושב" או "צפרירים"). התובעים השלימו את רכישת זכויותיהם במשק 72 בשנת 2004. הנתבעים הם בעלי זכויות במשק 74 מזה כשלושים שנים. זכויות הצדדים במשקים, וכחברי האגודה השיתופית (המושב), נובעות, בין היתר, מזכויות המושב על פי הסכם משולש בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל, הוא הנתבע 3 (להלן גם: "המינהל") והסוכנות היהודית לארץ ישראל.

לטענת התובעים, במועד לא ידוע, קודם למועד שבו רכשו זכויות במִשקם, נטעו הנתבעים מטע זיתים שפולש, בחלקו, לשטח מִשקם של התובעים. שטח הפלישה הנטען יכונה להלן גם: שטח המריבה. בכתב התביעה המתוקן עתרו התובעים לסילוק ידם של הנתבעים משטח המריבה ולהסרת העצים שניטעו בשטח זה.

במסגרת הגנתם העלו הנתבעים שורה של טענות סף. כן העלו טענות לגופם של דברים, ובכלל זה לגופן של זכויות התובעים בשטח המריבה ולמצב הזכויות במושב. המינהל והמושב לא נקטו, בעיקרם של דברים, עמדה לגופו של הסכסוך בין הצדדים.

במסגרת שמיעת הראיות בתיק העידו התובעים והמודד מטעמם, הנתבעת 2 ובנם של הנתבעים, נציגי המינהל, יו"ר ועד המושב, ועד נוסף ששימש בעבר חבר ועד המושב.

בסיום ישיבות ההוכחות בתיק הוצע מתווה אפשרי לפתרון המחלוקת בין הצדדים בהסכמה. משלא נמסרה הודעה בדבר הסכמת הצדדים לפתרון המחלוקת במתווה שהועלה, ניתן פסק דין זה.

דיון והכרעה

טענות מקדמיות

הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה. התובעים טענו, כי משעסקינן במקרקעין מוסדרים אין לקבל טענת התיישנות וזאת מכח הוראת ס' 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), וכי מכל מקום לא הוּכחה חזקה נוגדת.

דין טענת ההתיישנות להידחות.

בענייננו לא חלה הוראת ס' 159(ב) לחוק המקרקעין, באשר אין עסקינן בתביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, 494 (7.8.2000); ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 60 (29.6.2003)). נקודת המוצא היא, אם כן, שתביעת התובעים כפופה באורח עקרוני להתיישנות. אולם, גם בהנחה כי תקופת ההתיישנות החלה היא שבע שנים, בהתאם להוראת ס' 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (ת"א (מחוזי י-ם) 3145/01 ברכה נ' מושב אורה, פס' 9 (19.2.2003); תמ"ש (מחוזי ת"א) 78931/98 י.א נ' ע.א, פס' 13 (8.6.2006)), הרי שהתביעה בענייננו לא התיישנה.

אמנם, וכפי שהוכח, רכשו התובעים עוד בשנת 1993 זכויות בשלד הבית שנבנה במשק על ידי בעל הזכויות הקודם במשק (להלן: "בעל הזכויות הקודם"). אולם, מהראיות שהובאו עולה כי את הזכויות במשק 72 עצמו – הן הזכויות שהצמיחו את עילת התובענה – רכשו התובעים אך בשנת 2004 (עדות התובע, ש' 3-9, 18-20 בעמ' 24 לפרוטוקול, ש' 9-15 בעמ' 25 לפרוטוקול, וכן ההסכמים מיום 6.9.93 ומיום 28.3.04 שאליהם התייחס התובע ואשר הוגשו לתיק בית המשפט). אף אם נקבל, כי כבר בעת רכישת שלד הבית, או סמוך לאחר מכן, ידעו התובעים כי בכוונתם לרכוש זכויות גם במשק עצמו, או אפילו כי ידעו כבר אז על דבר הפלישה הנטענת (עניין שלא הוכח) או כי צריכים היו לדעת עליה, הרי שעילת התובענה נולדה אך בשנת 2004. רק באותה עת קנו התובעים זכויות במשק שאליו נעשתה הפלישה הנטענת. רק אז, עם רכישת זכויות כאמור, הוקנה לתובעים כוח תביעה מהותי. רק אז התגבשו התנאים המוקדמים החיוניים שמכוחם יכולים היו התובעים להגיש תובענה לבית המשפט שתאפשר להם לזכות בסעד המבוקש על ידם. ממילא רק אז החל מירוץ ההתיישנות (ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (18.2.1997); ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פס' 17-18 (24.5.2010)). מאז ועד למועד הגשת התובענה לא חלפה תקופת ההתיישנות.

למעלה מהצורך, יוּער כי בנסיבות העניין גם לא עלה בידי התובעים להראות כי חזקתם בשטח המריבה, ובכלל זה בתקופה שקדמה לרכישת הזכויות על ידי התובעים, עולה כדי חזקה "נוגדת" כנדרש לשם הנחת תשתית לטענת התיישנות. זאת, משום שלטענת הנתבעים עצמם הם נטעו את מטע הזיתים בשטח בהסכמת בעלי הזכויות בו. לעניין זה טענו הן להסכמת בעל הזכויות הקודם במשק 72 (ס' 8-9 לתצהיר הנתבעת, ס' 14 ו-16 לתצהיר בנם של הנתבעים) הן להסכמתם של המושב והמינהל (ס' 10 נקודה חמישית לתצהיר הנתבעת, ס' 17, נקודה חמישית, לתצהיר בנם של הנתבעים). כך או כך, ואפילו נניח כי ההסכמה הנטענת היתה על דרך של הסכמה בשתיקה, הרי, כעולה מטענת הנתבעים עצמם, יש לראות בהחזקתם בשטח המריבה כהחזקה מכח זכותו של בעל הזכויות במקרקעין, ממילא חסר בה יסוד הקונפליקט והיא אינה יכולה להיחשב כנוגדת (למשל, ע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל ואח', פ"ד מז(2) 281, 285 (1993); וכן נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב(א) 24, 58-59 (1995)).

משכך, דין טענת ההתיישנות להידחות.

בנסיבות העניין גם לא נטען ולא הוכח, כי התקיימו התנאים הנדרשים לשם הכרה בטענת שיהוי, ובכלל זה כי בנסיבות המקרה יש לראות בתובעים כמי שזנחו את זכות התביעה או כי הנתבעים שינו מצבם לרעה בשל התנהגות התובעים (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (2.7.2003)). לפיכך, גם טענה זו אין לקבל.

להשלמת התמונה יצויין, כי לא מצאתי ממש גם ביתר טענות הסף שהועלו על ידי הנתבעים.

אשר לטענת הסמכות העניינית, משעצם השימוש שעושים הנתבעים בשטח המריבה הוא העומד בדרכם של התובעים, משבנסיבות העניין הסעד העיקרי עניינו סילוק יד הנתבעים נוכח השימוש הנטען שהם עושים בשטח המריבה – מסורה הסמכות העניינית לבית משפט זה (רע"א 10889/07 ג'ורג'ורה איליא קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה, פס' 10 (4.5.2008); ת"א (מחוזי י-ם) 2162/08 ביסמוט נ' מור (5.1.2009); ע"א (מחוזי י-ם) סאמיה נ' אבו שמסיה (29.6.2010)).

גם הטענה כאילו משלא הוכיחו התובעים זכות בעלות או חכירה במקרקעין לא עומדת להם זכות תביעה, אינה יכולה להתקבל. משהוכח, כי התובעים רכשו זכויות של ברי רשות במשק, הרי שהם זכאים להחזיק בהם ולתבוע סילוק ידו של מי שמחזיק במקרקעין שלא כדין (ראו, למשל, ס' 16 לחוק המקרקעין).

אין לקבל גם את ניסיון הנתבעים להיבנות מהצהרת התובעים במסגרת הסכם רכישת הזכויות במשק, לפיה לא תהיה להם כל טענה בקשר עם מצבו המשפטי או הפיסי של המשק. הצהרה זו עניינה ביחסים שבין התובעים למוכר המשק, ואין בכוחה להועיל לנתבעים בנסיבות העניין.