אדלשטיין נ' אבנת ואח'

פסק דין

1.תביעה לפיצוי שמקורה בניתוח שהנתבע 1 (להלן: גם "ד"ר אבנת") ניתח את התובע (להלן: גם "אדלשטיין"). הנזק הנטען אינו מתבטא בתוצאות "לא טובות" של הניתוח, אלא הוא מצוי רק במה שמכונה פגיעה באוטונומיה של הרצון. אין זה מיותר לציין, כי התובע נושא תואר של פרופסור. להלן אתייחס רק לתואר המקצועי של הנתבע, ואין לראות באי ציון תוארו האקדמי של התובע – אפליה לרעה.

2.אדלשטיין טען שתי טענות עיקריות:

האחת – שד"ר אבנת החתים אותו על טופס הסכמה לניתוח ללא שהסביר לו, טרם הניתוח, את: "מהלכו, השלכותיו או כל פרט אחר לגביו, כמו גם שלא הוסבר לתובע דבר לגבי הכאבים שעשויים להיגרם לו בגין הפרוצדורה הרפואית שעמד לעבור..." (ראו סעיף 12 לתביעה).

עפ"י הנטען, חתימתו של אדלשטיין על גבי טופס ההסכמה לניתוח הייתה חתימה "טכנית" ללא שניתנה לו הזדמנות אמיתית לשקול באופן מושכל את הסכמתו לניתוח.

טענתו השנייה של אדלשטיין התייחסה לכאבים שסבל במהלך הניתוח. לדבריו, הוא חש בכאב בלתי נסבל, והוא הודיע על כך לד"ר אבנת מספר פעמים, אלא שאבנת לא התייחס לסבלו. "בשלב זה חש התובע תחושות קשות של כעס, כאב פיסי ונפשי ועלבון צורב מעבר ליכולתו לסבול..." (סעיף 18 לתביעה).

הנה כי כן, נטענו שתי טענות עובדתיות: האחת- לגבי פגיעה באוטונומיה של הרצון בכל מה שקשור לחתימה מושכלת על גבי טופס ההסכמה לניתוח, והשנייה לגבי מהלך הניתוח עצמו כשאבנת שוב פגע באוטונומיה של אדלשטיין, כשלא שקל את האפשרות להקל על כאביו של אדלשטיין, למשל, בדרך של הזרקה נוספת של חומר הרדמה.

3.ד"ר אבנת טען את הטענות הבאות:

אחת – שאין זה נכון כלל ועיקר, כאילו אדלשטיין תומרן לחתום על הסכמה לניתוח כשלא ניתנה לו האפשרות להביע הסכמה מדעת.

עפ"י תצהירו של ד"ר אבנת:

"... חצי שעה לפני הניתוח, הגעתי אל מר אדלשטיין לחדר (הפרטי), ישבתי איתו ועם אשתו והסברתי על הניתוח ועל מהלכו. מר אדלשטיין ואשתו שאלו אותי הרבה שאלות ועניתי להם. הסברתי למר אדלשטיין ואשתו כי לא יהיה צורך לגלח את המקום וכי הפצע ייתפר עם מהדק מתכתי".

שתיים – באשר למהלך הניתוח, ד"ר אבנת העיד בתצהירו כי:

"בהתחלת הניתוח הזרקתי למר אדלשטיין חומר להרדמה מקומית. מדובר בחומר עם השפעה מיידית, ולכן אחרי כמה דקות התחלתי את הניתוח. בכל מהלך הניתוח, כולל בזמן כריתת הנגע ובתחילת הנחת הסיכות, התובע לא התלונן ולכן היה ברור כי ההרדמה משפיעה היטב. התלונה הראשונה של מר אדלשטיין היתה בעת ששמתי את המהדק לפני האחרון. הסברתי לתובע כי הרדמה נוספת תגרום ליותר כאב מסיום הניתוח המיידי. אציין כי שימוש במהדקים לניתוח בקרקפת הינו דבר מקובל ומומלץ לצורך ריפוי משביע רצון".

4.הנה כי כן, גדר חילוקי הדעות הוא כזה:

א.ביחס לטענת אדלשטיין כי חתימתו על גבי טופס ההסכמה לניתוח לא הייתה מתוך הסכמה מודעת – המחלוקת שבין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית, שכן, גרסתו של ד"ר אבנת הייתה שאמנם אקט החתימה עצמו התעכב, אבל בהחלט קדם לו הסבר מקיף.

ב.ביחס לטענת אדלשטיין בדבר אי התחשבות מצידו של ד"ר אבנת בכאבים שסבל – גם עיקרה של מחלוקת זו הינה עובדתית והיא מתייחסת לשאלה, מהו העיתוי הנכון שבו אדלשטיין התלונן לראשונה על כאבים. על פי גרסת אדלשטיין, התלונה הועלתה מיד בתחילת הניתוח "מיד עם המגע הראשון של הלהב" (סעיף 10 לתצהיר), ואילו על פי גרסתו של ד"ר אבנת, התלונה הראשונה של מר אדלשטיין הייתה "בעת ששמתי את המהדק הלפני אחרון" (סעיף 7 לתצהיר).

החלק האחר של המחלוקת המוסבת לגבי הניתוח עצמו, היא בעניין הדרך הראויה שבה ד"ר אבנת היה צריך לנהוג שעה שאדלשטיין התלונן על כאבים. המחלוקת הזו היא נורמטיבית משפטית.

5.מאז פסק הדין המנחה בע"א 2781/93 בעניין מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים כרמל, חיפה (להלן: "פרשת דעקה"), ולמעשה, גם לפני פרשת דעקה, הלכה מושרשת היא, שאין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם אם לא ניתנה לכך הסכמתו המודעת. ראו גם: ע"א 3108/91 רייבי נ' וייזל, פד"י מ"ז(2) 497, 509.

באופן דומה נקבע גם כי:

"מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי כרוכים בסיבוכים מהותיים, הנה על הרופאים חובה ... לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסויים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו".