אדלשטיין גלילה ואח' נ' חב' שחף לבן-תיירות ונופש בעמ ואח'

פסק דין

רקע כללי

התובעים, בני זוג נשואים המתגוררים באילת, ואשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היו בעלים של יחידת נופש בקלאב הוטל, התקשרו בהסכם עם נתבעת 4, שעניינו קבלתם כחברים במסגרת מועדון לקוחות אקסקלוסיבי מטעם הנתבעת, שהחברים בו זכאים להנחות בשיעור של בין 30% - 50% על מלונות, נופשים, טיולים מאורגנים בארץ ובחו"ל. בעבור חברותם במועדון זה, שילמו התובעים סך של 39,897 ₪.

נתבעת 4, הינה חברה פרטית בעירבון מוגבל [להלן – "הנתבעת" או "החברה"], מורשית מטעם חברת אנוקסן [להלן – "אנוקסן"], לאתר חברים פוטנציאלים לשם צירופם למועדון נופש המנוהל על ידי חברת אנוקסן.

הנתבעים 1,2,3 ו-5, היו בעלי תפקידים בנתבעת 4 כפי שיפורט להלן.

יצויין כי מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד נתבעים נוספים, אך לאחר קשיי איתור ומסירה נחמקה למעשה התביעה כנגדם.

פסק הדין מתייחס לנתבעים כפי שצויינו ע"י התובעים בסיכומים.

הנתבעת, במסגרת פניותיה לאיתור לקוחות פוטנציאליים, פנתה אל התובעים לשם שיווק שירותיה, במהלך חודש אוקטובר 2004, והזמינה את התובעים למשרדיה בתל אביב לשם פגישה בעניין חברות במועדון. התובעים הגיעו לפגישה ביום 11.11.04, ובסיומה נחתם בין הצדדים הסכם [להלן – "ההסכם"].

תמצית טענות התובעים

בראשית טענותיהם [כפי שמופיעות בכתב התביעה המתוקן], טענו התובעים כי נתבע 1 הינו נוכל רב מעללים, שנעצר בידי המשטרה בגין מעשי נוכלות, לרבות החדרת סם נרקוטי הידוע בכינוי אקסטזי, לכוסות הקפה של קורבנותיו, אותם שידל להגיע למשרדי הנתבעים. נתבעת 4, כך לטענתם, הינה חברה אשר שימשה את כלל הנתבעים האחרים ונציגיהם, כפלטפורמה למימוש מהלכי המרמה הסדרתיים בהם עסקו למחייתם.

לטענת התובעים במסגרת שיחות הטלפון שיזמו הנתבעים לביתם, במהלך חודש אוקטובר 2004, הציגו עצמם הנתבעים כעוסקים בשיווק שירותי תיירות, נופשים וחופשות בחו"ל, במחירים אטרקטיביים באופן יוצא דופן, מעל ומעבר לניתן במשרדי הנסיעות הרגילים. התובעים נענו להזמנת הנתבעים והגיעו לפגישה במשרדם בתל אביב, ביום 11.11.04 [להלן – "המפגש"].

כאשר הגיעו התובעים למפגש במשרדי החברה, הוכנסו לאולם גדול בו היו עוד כ- 14 זוגות, מולם ישובים היו נציגים מטעם הנתבעים, וברקע הושמעה באופן בלתי פוסק מוזיקה רועשת. אל התובעים הצטרפו הנציגים אנה ועמיר / אמיר (נתבעים 5 ו-6 לכתב התביעה). במהלך הפגישה עמם נתבקשו התובעים לכבות את מכשיר הטלפון הנייד שברשותם, לא להתייעץ ולא לשוחח עם כל גורם חיצוני. אנה ועמיר שוחחו עם התובעים, ביררו אודות הרגלי הנופש שלהם, והחלו לתחקרם בנוגע ליחידת הנופש שבבעלותם.

הפגישה ארכה כ- 4 שעות, באווירה, כך לטענת התובעים, "מלחיצה ומתישה", ללא כל הפסקת ביניים, ותוך שנציגי הנתבעים מדברים במהירות, בשטף, ללא כל הפסקה, בקולות רמים, והדבר הביא את התובעים, כך לגרסתם, לכדי טשטוש ואפיסת כוחות.

נציגי הנתבעים טענו בפניהם כי הם משווקים חברות במסגרת מועדון לקוחות אקסקלוסיבי אותו הם מפעילים, אשר החברים בו זכאים להנחות בשיעור שנע בין 30% - 50% על מלונות, נופשים, וטיולים מאורגנים בארץ ובחו"ל [להלן – "המועדון" או "מועדון החברות"].

הנתבעים הציגו בפני התובעים קלסר ובו מידע רב אודות נופשים, טיולים ומלונות, בהנחות בשיעור של כ- 50%, התובעים בחנו את המידע, והתרשמו כי אכן מדובר בהנחות משמעותיות ביותר גם בשיא עונת התיירות, וכי אין משרד תיירות אשר מציע הנחות דומות.

כמו כן נאמר להם כי במסגרת חברותם במועדון, יהיו רשאים הם להעביר את זכויותיהם לצדדי ג', ואף להורישם כראות עיניהם. בנוסף, נאמר להם כי יוכלו לנצל את ההנחות דנן ביחס ל- 10 נופשים בשנה. התובעים מדגישים כי במהלך כל הפגישה מול נציגי הנתבעים, לא הוזכר ולו ברמז, המושג "יחידת נופש" או כל דבר הדומה לכך.

בתמורה לחברות במועדון, היה על התובעים לשלם סך של 100,000 ₪, ומשהודיעו לנתבעים כי אין בידם לעמוד בסכום כה גבוה, הציע עמיר כי התובעים ימכרו לחברה את יחידת הנופש בקלאב הוטל שברשותם, תמורת 18,000$, כאשר סכום זה יינתן להם כהנחה במועדון החברות. מאחר שממילא יחידת הנופש לא עמדה בציפיותיהם של התובעים עקב עלויות האחזקה הגבוהות, נענו הם להצעה למכירתה לנתבעת.

בשלב זה, הובלו התובעים לחדר נפרד, ואל הנציגים עמיר ואנה הצטרפו נתבעת 5, (להלן:"מנור") נתבע 2 [להלן – "סלינג'ר"], והנציג יניב (נתבע 8 בכתב התביעה המתוקן), מנור הציגה עצמה כמנהלת ההסכמים מטעם הנתבעים, לשם החתמתם על ההסכמים אשר יעגנו את המצגים שהציגו בפניהם עמיר ואנה.

בשלב זה החלה מנור להקריא בפני התובעים את ההסכם, נספח ד', נושא כותרת "הסכם רכישת זכות חברות", ועשתה זאת, כך לטענתם, תוך דפדוף מהיר בין עמודי הסכם, הפנייתם לביטויים עמומים, והתמקדות בפסקה 3.1 להסכם העוסקת ב"יציאה לחופשה במשך 10 שבועות בונוס, בכל שנת חברות". זאת ועוד, הנתבעים ונציגיהם הוסיפו כי לתובעים מוקנית יחידת נופש בספרד, עליה יידרשו לשלם דמי חבר אחת לשנתיים. משהודיעו התובעים כי אין רצונם בכך, הסבירו להם הנתבעים כי המדובר בבונוס פוטנציאלי, שאין הכרח לממשו, וזכאותם לו מוקפאת עד לעת בה ירצו לממש זכאותם לכך.

ממשיכים התובעים וטוענים כי הוחתמו על החוזה שכותרתו "ערכת הגולד – כארד", ונמסר לידיהם כרטיס חבר, לגביו נאמר להם כי הכרטיס יאפשר להם הנחות של לפחות 50% בשהייה במלונות, שמחיריהם יהיו נקובים בחוברת שתשלח לביתם במועד מאוחר יותר.